"היה כיף בהודו" או סינדרום ערוץ החיים הטובים

באחד הלילות הכי רומנטיים שלי ושל צופית, שילשלתי והקאתי את נשמתי.

כשהייתי בן 15, ציירתי במחברת פיל ומתחת כתבתי "ב 12 באוגוסט אני טס לקנייה וכשאחזור אספר שהיה כיף". אכן פעם הייתי ציני, אבל הגישה שלי בעניין הצגה זו של החיים לא השתנתה. הטיול בהודו היה הרבה מאוד דברים: חוויות חזקות, אנשים, טבע, מחלה, בריאות , גוף, נפש קשה, קל ובקיצור הכל – החיים בריכוז גבוה. היה בו גם כיף, אבל כיף זו אחת המילים הפחות מוצלחות וממצות בכדי לתאר איך היה הטיול.

כשתיירים חוזרים מהודו, הם בדרך כלל מראים תמונות של הטאג' מאהל, חופים טרופיים, פסגות מושלגות ושל עצמם וחברים מחייכים לצד הודי בלבוש מסורתי וגמל חד דבשתי. כמעט אין אחד שיראה לך תמונות של המחראות בצידי הדרכים, חזירים מתפלשים בערמות של זבל, ביוב זורם ברחובות, קבצנים חולים במחלות מוזרות או חברים מקיאים לתוך שרותים של אכסנייה זולה. מסתבר שגם אנחנו לוקים באותו התסמין ואם מסתכלים על התמונות שלנו עד כה ( http://new.photos.yahoo.com/royfederman/albums ), הם מתאימות יותר לתאור הראשון. אולי אפשר לקרוא לזה- "סינדרום ערוץ החיים הטובים".

ערוץ החיים הטובים הוא דוגמא קיצונית להצגה חד צדדית של החיים. הצגה שנתקלים בה במקומות רבים בחיים המודרניים המערביים. אותו ערוץ יראה לנו זוג מאושר שוכב על שפת ים טרופי, חול לבן ומיים תכולים. מה שהוא לא יראה לנו זה זבובים מציקים, % 90 לחות שגורמים לזוג להזיע בתחתונים וצב ים מת שנסחף אל החוף. באופן דומה, הרבה סרטי קולנוע, טלוזיה וסיפורי ילדים, מציגים זוגות יפים ומאושרים, דמויות של גיבורים, אמיצים ורשעים. הצגת החיים בצורה זו יכולה לטעמי ליצור תפיסה מעוותת ובעייתית של החיים. תפיסה שמתחילה בגיל הילדות ומתבססת בהמשך החיים. מי שמאמין לסרטי אהבה הוליוודים, סופו שיגמור כרווק מזדקן ומי שמאמין לערוץ החיים הטובים, ספק אם יחשוב שחייו כל כך טובים. אבל לא רק סרטים וסיפורים לוקים באותו הסינדרום. מי מאיתנו יחזור מחופשה שעלתה לו כסף רב, ויגיד שהיה רק בסדר? מי יראה לנו תמונות שמשקפות את כל הצדדים של מציאות החופשה? כנראה שלא רבים. הדבר נכון גם לגבי צדדים אחרים של החיים. אנשים רבים מנסים להציג לסביבה משהו בטוח, מוחלט ויציב. גם כאן לטעמי מדובר באותו הסינדרום. מאחורי כל בחור או בחורה לבושים בחליפה יוקרתית, פרופסור מלא בעצמו, בחורה מדהימה ביופיה, מנהל בנק ובחור שמרוצה מעצמו עומדים אנשים שברמה כלשהי הם חסרי אונים כלפי החיים. אין אחד שלא חתכו או פגעו בגופו או שפצעו את נפשו בשלב זה או אחר של החיים. כולנו שווים, כולנו קטנים בפני החיים. אין ערוץ החיים הטובים, יש רק חיים.

בהקשר לאנשים בעלי דימוי עצמי של בטחון מופרז, הבחנתי בטיול בהבדל מכליל ובולט בין ישראלים להודים. אנחנו והם נמצאים לטעמי בשני קצוות הסכלה. בהכללה ישראלים נוטים להתכסות בפוזות ולהפגין בטחון עצמי מופרז, לעומת ההודים שבהכללה ניתן להגיד שהם חסרי פוזה ויותר משקפים את מה שהם באמת- פשוט הודים. במקרה זה (שלא כמו במקרים אחרים), אני נוטה יותר להאמין להודים.

אחרי הקדמה כזו, אני כמובן מרגיש מחויב לכתוב גם על כמה דברים יותר קשים מהטיול שלנו, אך לפני שאעשה זאת אציין עוד כמה נקודות. 1. לא היינו ולא צילמנו תמונות של הטאג' מאהל . 2. אחרי שהשמצתי את המוח והתודעה באחד הפוסטים הקודמים, אני חייב להודות שבמקרה של חוויות קשות יש להם תפקיד חשוב והם גורמים לנו לשכוח מהחלקים הקשים. 3. מהחוויות הקשות בדרך כלל לומדים ומתקדמים הרבה יותר מאשר מהחוויות הטובות. אפרט: 1. הסיבה שלא ביקרנו בטאג' מאהל קשורה בסינדרום ערוץ החיים הטובים. האתר הוא אחד משבעת פלאי עולם ואני משוכנע שהוא יפה ומרשים, אך אני גם משוכנע שההודים במקום לא נחמדים, רוצים ממך רק כסף וינסו לרמות אותך בכל דרך אפשרית. מבחינתי זה לא שווה. בנוסף לכך גילינו במדריך התיירים, פרט מאוד סימבולי לגבי האתר המרשים. מסתבר שהמבנה נראה יפה רק מרחוק, כפי שאנחנו רגילים לראות בתמונות. בעקבות שנים של זיהום אויר כבד קירות המבנה מתחילים להתפורר וכיום עתיד המבנה נמצא בסכנה. הדבר מחזק את התפיסה שלי לגבי חוויות משמעותיות בטיול (ובכלל). חוויות אלו מעולם לא התרחשו אצלי באתרים מפורסמים ומתוירים. בטיול באפריקה, נהנתי הרבה יותר לטייל בערוצים בלי שם ולראות מפלים קטנים באזור דרום אתיופיה מלבקר במפלי ויקטוריה שביקור בהם מצריך דמי כניסה וילדים מקומיים לא מפסיקים להציק לך ולהציע את שרותי ההדרכה שלהם. 2. לגבי תפקיד התודעה בזיכרון החוויות הטובות והקשות אצטט אישה שפגשנו בטיול. לפי דבריה, אם היא הייתה זוכרת לעומק את חווית לידת בנה הראשון, כנראה שלא הייתה יולדת את שני ילדיה הבאים. לפי עדות זו, מסתבר שלתהליך זה במוח יש בהחלט תפקיד מכריע בקיימינו כאן. 3. לגבי למידה מחוויות קשות, אין הרבה מה לפרט ופשוט אספר שני סיפורים קצרים מהטיול.

באחד הלילות הכי רומנטיים שלי ושל צופית, שילשלתי והקאתי את נשמתי. אחרי שהעברתי את כל הנוזלים שהיו לי בבטן לחור השרותים, שכבתי במיטה תשוש ובקושי מסוגל לשתות בגלל בחילה נוראית. במשך השעות הבאות עד הבוקר שכבתי במיטה שותה מיים מכוס קטנה וצופית ערה לידי. עד שהפציע השחר, הצלחתי לשתות כמעט ליטר ובזמן זה אני וצופית דיברנו, שרנו ("What a wondeful world"), שמענו מוזיקה, בכינו וצחקנו. באור ראשון נרדמנו אחרי אחד הלילות הרומנטיים (והסוערים) בחיינו המשותפים. הטיול הזה סיפק לנו גם קשיים נפשיים ואת אחת התקופות הפחות רומנטיות בחיינו. חלק מהטיול עשינו לחוד וזו הייתה ללא ספק אחת החוויות הקשות, אך גם הטובות והמלמדות ביותר בטיול. לפעמים שהחיים טובים, נוחים ותקועים, צריך קצת להקשות בכדי לשפר ולהתקדם. כל תהליך למידה וטיפול, מטיפול שיניים ועד טיפול פסיכולוגי כרוך בכאבים. מי שימנע מכאבים אלו לדעתי יחווה בשלב כלשהו בעתיד כאבים פנימיים חזקים בהרבה. אלו החיים שלנו ואף ערוץ טלוזיה לא ישכנע אותי אחרת.

פוסט זה פורסם בקטגוריה בדרך חזרה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על "היה כיף בהודו" או סינדרום ערוץ החיים הטובים

  1. federman הגיב:

    לא הספקנו לדבר על הכל, אבל הפוסט קצת מפצה על זה.
    באהבה.
    א.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s