בין חרות לעצמאות – שלושה שבועות של ניקוי חושים

בחג החירות השנה חגגתי את חירותי. בזכות בני הרך שהתעייף מקריאת אותו טקסט שנה אחרי שנה (זו השנה השנייה), פרשנו שנינו הביתה הוא לשינה עמוקה ואני לחירותי הקטנה. מחויך וטוב לבב התיישבתי בסלון, על ברכיי שולחן עורך, בידי שלט ועל המסך מרצד לו הומר סימפסון. כבר הרבה שנים יש לי שיח מורכב עם מסורת. אני לא אוהב שאומרים לי מה לאכול, מתי לנוח, מתי לכפר, מתי להיזכר ומה לספר. מבחינה חברתית ומשפחתית יש למסורת גם משמעויות חיוביות, מבחינה אישית זה מטרד יוצר חופשות ופוגע בחירות. החופש שנפל עלי בחג החירות היה כפוי. חירות לעולם לא תהיה כפויה.

בין חרות לעצמאות, החלטתי לנסות להתמודד עם אחד הגורמים המפריעים לי בדרך להשגת חירותי והוא אותו דחף ששולח אותי למקרר בכל פעם שאני מתיישב לכתוב את התיזה. זוגתי ואני התחלנו במה שקרוי בפי הקהילה האלטרנטיבית דיאטת ניקוי אביב. הדיאטה נמשכת שלושה שבועות בהם אוכלים הנידונים לניקוי רק אורז ולאורך הדרך מוסיפים בהדרגה גם קצת ירקות, פרות ואוכל לא מבושל. הרעיון הוא לנקות את גופינו מהרעלים שמקורם במזון  (רשימת ה E מפורטת בגב האריזה).  אם במשך שלושה שבועות לא נכניס לגוף מזון מעובד עם תוספות מזיקות, תהיה לאחרון הזדמנות להתרכז בניקוי. מלאי מוטיבציה וכל מוצרי האורז האפשריים התייצבנו אל מול האתגר הספרטני. כה חדור מוטיבציה הייתי שהחלטתי גם להתחיל לרוץ ושקלתי הלקאה עצמית ומיטת מסמרים- בסוף הסתפקתי בריצות ערב (היו שתיים) ופריכיות אורז. המדד להצלחה היה ברור אצלי – פריחת האביב המסורתית שמתרחשת בשטחים פתוחים ואצלי על העור התחילה מיד אחרי פסח. זה לא היה היעד הברור, אבל בהחלט מדד להצלחה.

הימים הראשונים היו סוג של סיוט. הרגשה של רעב מתמיד, שהאורז לא מצליח להרגיע. הרגשה שהאוכל  שלי ריק. האמת היא שבשל ניסיון כושל בהזדמנות אחרת כבר הייתי מוכן ואת הוויתור העצמי הבאתי כבר מראש. הוספתי לדיאטה גם קוואקר בבוקר- תקראו לי מפונק, אבל ללא התוספת הזאת כנראה ששוב הייתי מסיים את הדיאטה רעב ועצבני אחרי יומיים . אל הרעב מצטרפת תשישות הגוף שמיד מובילה למחשבות כמו למה אני צריך את זה ואולי זה טוב להרבה אנשים אבל לי זה כנראה לא מתאים וכדומה. יאוש. עוד לא התחלתי וכבר משבר., אבל כבר לקראת היום השלישי התחלתי להרגיש מאחורי הרעב עוד הרגשה של קלילות ובהירות שביום הרבעי, כשהרעב התחיל להירגע, התחילה להיות יותר ברורה.

עבר כבר יותר משבוע ואפילו הרצון לאיזה פיתה עם פלאפל כבר לא הציק לי, עברתי ליד המאפייה מבלי להזיל ריר, הרגשתי קליל וטוב ואפילו הפריחה קצת נרגעה. אח… ממש קלי קלות הדיאטה הזאת – החלטתי, אעשה זאת כל שנה ואולי אפילו אאריך אותה לחודש או שבכלל אעבור לחיות רק על אורז וירקות. ואז הגיע המשבר השני. כיוון שגם מסורות אזרחיות אני לא מחבב ובטח לא את זו של יום העצמאות, החלטנו לנסוע אל המדבר הרחק מהזיקוקין, הבמות (והבהמות). הגענו אחרי הצהריים למדבר יהודה ועם אויר המדבר החמים שנשב עלי כשפתחתי את דלת המכונית, הגיע גם הרעב. אוכל קשור אצלי להרגשת ביטחון וברגע שמספר הפסיעות ביני לבין המקרר הופך ללא סביר, מיד אני מרגיש רעב. פתאום קלטתי שאני במדבר שנמצא כל כך רחוק מהמקרר שלי וכל מה שיכול להציל אותי הוא כמות מוגבלת של פריכיות אורז שארזנו מבעוד מועד. אל הרגשת הרעב הצטרפה העובדה שפשוט לא יכולתי כבר לראות אורז מבושל. אטריות אורז, פריכיות אורז, משקה אורז כל זה מתקבל אבל הפה שלי כבר לא הסכים לטחון את הגרגרים הרכים והלבנים. אכלתי מלפפון, דחפתי שתי פריכיות וניסיתי להרגע בעזרתו של הטבע המדברי, להקשיב לשקט, להתבונן ברעב- דבר שרק  החמיר את המצב.

ביום למחרת טיילנו ולקראת הצהריים התערערה שוב תחושת הביטחון שלנו שהבנו שהאורז מהערב ששמנו בקופסא התקלקל. המחשבות התרוצצו לכל הכיוונים – איפה לעזאזל אפשר להשיג אורז באזור ים המלח או בכיוון הנסיעה לחיפה. הברקתי ברעיון אדיר – נאכל ממולאים (באורז) באבו-גוש. אומנם סטייה קלה מהדיאטה אבל מדובר במצב חירום. אחרי נסיעה מתישה מים המלח לאבו-גוש שבה שעשענו את הילדוד שסרב להרדם, הגענו אל מחוז חפצינו. התישבנו במסעדה טובה ועוד לפני שפצינו את פינו, המלצר המרושע התחיל לבחון את כח הרצון שלנו והגיש לנו פיתות וחמוצים – איזו אכזריות! הזמנו ממולאים וסלט והתענגנו על הפלפל ועלי הגפן שמקיפים את הגרגרים הלבנים שלא נזכיר שוב את שמם. אחרי שהילדוד אכל איתנו בתאבון ממולאים (והתפנק בחמוצים ופיתות) הגיע שוב המלצר המרושע והביא לילדוד את מנת העוף שהוא ביקש. הרשע, ברוב רישעותו הוסיף לידה גם צ'יפס. כמובן שכשהילדוד גילה את הצ'יפס הוא שכח שביקש עוף, אך כיוון שכבר אכל (לנו) מהממולאים אפילו את הצ'יפס זנח די מהר. ישבתי, לא שבע נפשית מהארוחה ומולי צלחת מלאה עוף וצ'יפס שבוהים בי. הזמנתי מהר עוד צלחת אורז והטבעתי בה את יגוני. שבע פיזית אך לא נפשית סיימתי כל פיסת מזון מותרת על השולחן ואז הגיע המרושע שהציע לנו לארוז את המנה של הילדוד כדי שהריח של האוכל ילווה אותנו כל הנסיעה עד לחיפה.

ממשבר הטיול יצאתי תשוש אך מחוזק ושוב הרגשתי ששום דבר כבר לא יכול לעמוד בדרכי. הפעם זה היה יותר קרוב למציאות. במהלך השבוע הבנתי ללא כל ספק שהפריחה נעלמת ושאני מרגיש טוב ונקי. בסוף השבוע  הגיע חמותי עם עוגת תפוחים שאני אוהב – ואפשר להגיד שהתגברתי על זה בקלות יחסית. בשבוע השלישי אפילו אפיתי את אותה עוגה לכבוד אירוע במעבדה שלי. היום זה היום האחרון לדיאטה ואני יכול להגיד שזו הייתה חוויה מלמדת, טובה ובריאה. מלמדת שרעב (בחברת השפע שלנו) הוא לא אסון, טובה- מבחינת הרגשה של בהירות וצלילות דעת וההוכחה לבריאות בדמות הפריחה שנעלמה לה. עשיתי עוד פסיעה בדרך לחירות ובו בעת התחלתי מסורת חדשה.          

פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על בין חרות לעצמאות – שלושה שבועות של ניקוי חושים

  1. נעמה הגיב:

    רועי, הצחקת אותי כהוגן. כל הכבוד על ההתגברות! עמידה שכזאת בהחלטה זוהי בהחלט חירות אמיתית…כה לחי! נעמה

  2. הי נעמה,
    נחמד לגלות שאת קוראת את הבלוג (הרי גם אני הייתי מהקוראים הנלהבים של הבלוג שלך…). שמח שהצחקתי אותך, לצחוק זו חירות אמיתית.

  3. אורי בן אליהו הדרומי הגיב:

    לקרוא פוסט כזה אחרי מנה חמה בעבודה בצהריים, נו (בתוספת אנחה קלה)… העיקר הבריאות. אגב, בקשר לריצה, אחרי שבועיים שלושה של סבל זה נהיה הרבה הרבה יותר קל ואחרי חודש וחצי אפילו מרגישים חוסר בימים שאין בהם זמן לרוץ.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s