אחד מארבע מאות אלף

כנראה לכל בני האדם יש איזה שהוא צורך להגיד את דעתם. לחלק מהם יש צורך לצעוק את זה. מה כבר לא נאמר על המחאה הזאת, אבל בכל זאת יש לי צורך להגיד כאן את אשר על ליבי לגבי המחאה ולא משנה כמה אנשים יקראו את זה. בהפגנה אתמול בא לידי ביטוי צורך אחר של אנשים -לצעוק. אצלי הצורך הזה מזמן הודחק בעקבות שנים של חינוך על ידי מבוגרים תרבותיים, אבל לשמחתי (או בעצם רוב הזמן שלא לשמחתי) אצל הבן שלי הצורך עדיין שריר וקיים. אתמול בהפגנה הוא גילה בתדהמה שהוא חולק את הצורך הזה עם עוד אלפי אנשים. הוא ישב לי על הכתפיים וצעק בהנאה "העם דורש צדף חברתי". המחאה הזו לימדה אותי שלפעמים לא משנה מה צועקים או אומרים, העיקר שיש את האווירה והתרבות הזאת שמאפשרת להגיד את דעתך. למרות שלא פשוט להתמודד עם כל כך הרבה דעות, משמח לגלות שמתפתחת כאן תרבות יותר דמוקרטית. אולי העובדה שהעם שלנו הולך כל מוצאי שבת לפסיכולוג שלו כדי לצעוק, ירגיע קצת את כולנו.

כיוון שכלכם הייתם בהפגנה בתל אביב. אתאר בקצרה את מה שהיה בחיפה. אתחיל בזה שהשפעתי יותר מכם כי אחד מ 30,000 זה הרבה יותר מאחד מ 300,000. הגענו להפגנה ברכב מלא – הילדים, זוגתי, אחותי ואני. הגענו ישירות לשדרות בן גוריון, היעד הסופי של הצעדה. למרות שאני נמנע מלצאת לרחובות בחגים, המושבה הגרמנית נראתה כמו ביום חג. אלפי אנשים מסתובבים על הכביש ומחכים לשמוע את גודל התרועה שתגיע עם הצועדים. התרגשות עמדה באוויר. הרגשתי שכולם מחייכים אחד לשני כי כולם באים להגיד משהו אחד. פגשתי שם סטודנטים שתרגלתי, חברים למעבדה, חברים של הורי, הורים של ילדים מהגן של הבן. הייתה הרגשה שכולם שם. כולם חיכו. הלכנו לפינת רחוב אלנבי לחכות לצעדה ואז נגלה לעניינו מחזה שממלא את כל החושים. נחיל של אנשים עם שלטים צעד לעברינו, תרועת חצוצרות, רעם תופים וצעקות. האמת היא שזה היה פשוט מפחיד. יותר מכל זה הזכיר לי סצנת קרב מהספר/סרט שר הטבעות שבו צבא האויב צועד אל עבר הקרב. זזנו מעט אחורה ועמדנו המומים מסתכלים על ההמון הצועד. הבן הגדול על הכתפיים, הקטן במנשא ואני מנסה לצלם בשביל לתעד משהו מהחוויה. הבן הגדול מצטרף לצעקות וכמה אנשים ניגשים לצלם אותנו. נראה שכולם מצלמים את כולם. היה משהו מרגש ומיוחד בחיפאיות של ההפגנה הזאת. שלטים בערבית לצד שלטים בעברית, רופאים לצד עובדי מפעלי המפרץ ולצדם נציגי מגמה ירוקה. צעירים עם ילדים לצד פנסיונרים. אם היו נותנים לנו לדבר אחד עם השני היו מתגלים אין ספור חילוקי דעות, אבל כיוון שכולם צעקו יחד נוצרה אוירה של אחדות.

דיסוננס X2 :
1. חלק ממה שמדהים במחאה הזאת היא האחדות. אבל חייבים להגיד שעם כל היופי שבדבר יש כאן דיסוננס. אומרים כנגד המחאה הזאת שהיא מחאה של השמאל. ברור שהמחאה הזאת היא של השמאל! ולא צריך להתנצל על זה. מי שקורא לשיוויון זכויות ואפשרות לזכויות סוציאליות בסיסיות לכולם מחזיק בדעות חברתיות שמאלניות. האם אין כאן דיסוננס עצום לדרוש זכויות בסיסיות כלפי כל בני עמך ובו בזמן לשלול זכויות בסיסיות מעם שכן שאותו אנחנו כובשים?
2. המחאה הזו היא כנגד יוקר המחייה, היא בעד איכות החיים של כולנו. צורם לי לשמוע מזוגתי שיצאה לצעדת העגלות עם עגלה שנמצאה ברחוב ומשמשת אותנו כבר 3.5 שנים שהיא פוגשת שם אמהות עם עגלות ב 5000 ש"ח עם מעצורים הידראוליים צועקות שהם רוצות צדק חברתי. אני מודע לכך שזו זכותן המלאה ואני גם שמח שהן מוחות. אבל שוב יש כאן דיסוננס בין תרבות צריכה בזבזנית שמייצרת זבל וזיהום אויר שכולנו משלמים עליו באיכות החיים שלנו ובין צדק חברתי אותו אנחנו דורשים. צדק חברתי הוא גם צדק סביבתי כי הסביבה היא משהו ציבורי שמשפיע על החיים של כולנו. צרכנות בזבזנית משפיעה לא רק על הכיס שלכם, אלא על הכיס של כולנו ויותר מזה על הבריאות של כולנו ועל העתיד של הילדים שלנו.

אמרתי את שלי. תודה.