קריאה לפעולה קשובה

לפני הסערה

אני לא יודע לכמה אנשים הטקסט הזה יגיע ואם יגיע וודאי ישכנע את המשוכנעים, אבל במידה והוא ישנה אפילו משהו קטן אצל מישהו, אשרינו. אני מצטרף לדבריהם של בלוגרים גדולים ממני. אנא קראו, הפיצו ונקווה שהחמלה והאנושיות יגברו על הזעם האיוולות והסבל.

המזרח התיכון הנפיץ עלול להתלקח בלהבות בעוד מספר שבועות, עם מתן התמיכה הפומבי של מדינות העולם להכרזה על הקמת מדינת פלסטין.
בכל מקום באזורנו ישנם אנשים שוחרי שלום, שהיו יכולים ליישב את המחלוקות באמצעים של דו-שיח קשוב המביא להבנה הדדית, ומשא ומתן המכבד את הרצונות והצרכים של כולם, ומביא לפשרה של חיים משותפים יחדיו – אין לנו מקום אחר לחיות בו, אלא כאן ועכשיו עם שכנינו ועם עצמנו; וכולנו רוצים לחיות בכבוד, ולהיות חופשיים מפחד, איום ופגיעה.

אבל יחד עם זאת, בשני הצדדים יש גם מידה רבה של קנאות והתלהמות והיצמדות לרעיונות ולאמונות, שעלולה להביא להתלקחות מחודשת של להבות של שנאה ושפיכות דמים; יש אדישות למצבו ולסיפורו של האחר, לרצונותיו ולצרכיו, שעלולה להביא לגל נוסף של אלימות ואכזריות; יש היאחזות בעקרונות נוקשים ומקודשים, שבשמם פוגעים בחיים של כולנו, והופכים את המקום הזה לבית גידול לפחד וטרור, התנכרות לזולת ושתלטנות של דעה אחידה.

ולכן, אין שיעור לחשיבות של התייחסות קשובה בתשומת-לב למציאות חיינו, בזמן ובמקום ובמצב העכשוויים, בתוכנו ומסביבנו, בינינו לבין עצמנו ובינינו לבין אחרים: להיות מודעים לפחדים ולכעסים, לרצונות ולצרכים, באופן אישי-פרטי ובאופן כללי, שלנו ושל אחרים; להיות נוכחים ולהכיל את הרגשות שמציפים ואת הדעות והמסקנות והרעיונות שמבעבעים ודורשים מוצא, פתרון לבעיה.

שורשי המלחמה הם חוסר הבנה ותגובתיות, פחד והיצמדות, ושורשים אלו הצמיחו מציאות סבוכה ואלימה שבה צרכים אנושיים בסיסיים – זכויות אדם וזכויות העם – נפגעים שוב ושוב; ולכן עלינו להעז לפגוש את המקומות והמצבים בהם אנחנו ושכנינו סובלים, ללמוד אותם ולהביט בהם נכוחה – רק הבנה הדדית והכרה בסבלו של האחר תאפשר לנו לעשות צעדים של שלום ואי-אלימות, להיות חכמים ולאו דווקא 'צודקים'.

החיים שלמים, אנחנו משפיעים ומושפעים, קוצים ופרחים – אנחנו מושפעים מהמתרחש סביבנו, ויחד עם זאת אנחנו גם משפיעים: מי ואיך שאנחנו וכל מה שבתוכנו באים לידי ביטוי במחשבות, מילים ומעשים; אבל ללא תשומת-לב והבנה אנו דנים את עצמנו לייאוש, שנובע מאמונה שגויה שאין בידינו לשנות את המציאות הקשה בה אנו חיים.

רק תשומת-לב והבנה יאפשרו לנו לפעול באופן בהיר ושקול, שפוי וצלול, ללא תגובתיות עיוורת – פעולה בחמלה שיש בה מודעות למצוקה ולקשיים של כולם, בכל הצדדים; פעולה שמקבלת אחריות שלמה על המצב – לכולנו חלק במתרחש, כולנו שותפים; פעולה קשובה ביראת כבוד לחיים.

על החתום (בסדר אלפביתי):

אבי פאר, אביב טטרסקי, אילן לוטנברג, גילי פאר, יונתן דומיניץ, יונתן הריסון, יעקב רז, כרמל שליו, מאיר זוהר, מיכל כהן, ערן הרפז, רני עובדיה, רקפת סנדיה בר-קמה, שימי לוי, תומר פרסיקו
ועכשיו גם אסף פדרמן ומצטרף אילו ים מדבר וכל השאר.

אפשר ורצוי להעתיק ולהפיץ במקומות אחרים.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

אחד מארבע מאות אלף

כנראה לכל בני האדם יש איזה שהוא צורך להגיד את דעתם. לחלק מהם יש צורך לצעוק את זה. מה כבר לא נאמר על המחאה הזאת, אבל בכל זאת יש לי צורך להגיד כאן את אשר על ליבי לגבי המחאה ולא משנה כמה אנשים יקראו את זה. בהפגנה אתמול בא לידי ביטוי צורך אחר של אנשים -לצעוק. אצלי הצורך הזה מזמן הודחק בעקבות שנים של חינוך על ידי מבוגרים תרבותיים, אבל לשמחתי (או בעצם רוב הזמן שלא לשמחתי) אצל הבן שלי הצורך עדיין שריר וקיים. אתמול בהפגנה הוא גילה בתדהמה שהוא חולק את הצורך הזה עם עוד אלפי אנשים. הוא ישב לי על הכתפיים וצעק בהנאה "העם דורש צדף חברתי". המחאה הזו לימדה אותי שלפעמים לא משנה מה צועקים או אומרים, העיקר שיש את האווירה והתרבות הזאת שמאפשרת להגיד את דעתך. למרות שלא פשוט להתמודד עם כל כך הרבה דעות, משמח לגלות שמתפתחת כאן תרבות יותר דמוקרטית. אולי העובדה שהעם שלנו הולך כל מוצאי שבת לפסיכולוג שלו כדי לצעוק, ירגיע קצת את כולנו.

כיוון שכלכם הייתם בהפגנה בתל אביב. אתאר בקצרה את מה שהיה בחיפה. אתחיל בזה שהשפעתי יותר מכם כי אחד מ 30,000 זה הרבה יותר מאחד מ 300,000. הגענו להפגנה ברכב מלא – הילדים, זוגתי, אחותי ואני. הגענו ישירות לשדרות בן גוריון, היעד הסופי של הצעדה. למרות שאני נמנע מלצאת לרחובות בחגים, המושבה הגרמנית נראתה כמו ביום חג. אלפי אנשים מסתובבים על הכביש ומחכים לשמוע את גודל התרועה שתגיע עם הצועדים. התרגשות עמדה באוויר. הרגשתי שכולם מחייכים אחד לשני כי כולם באים להגיד משהו אחד. פגשתי שם סטודנטים שתרגלתי, חברים למעבדה, חברים של הורי, הורים של ילדים מהגן של הבן. הייתה הרגשה שכולם שם. כולם חיכו. הלכנו לפינת רחוב אלנבי לחכות לצעדה ואז נגלה לעניינו מחזה שממלא את כל החושים. נחיל של אנשים עם שלטים צעד לעברינו, תרועת חצוצרות, רעם תופים וצעקות. האמת היא שזה היה פשוט מפחיד. יותר מכל זה הזכיר לי סצנת קרב מהספר/סרט שר הטבעות שבו צבא האויב צועד אל עבר הקרב. זזנו מעט אחורה ועמדנו המומים מסתכלים על ההמון הצועד. הבן הגדול על הכתפיים, הקטן במנשא ואני מנסה לצלם בשביל לתעד משהו מהחוויה. הבן הגדול מצטרף לצעקות וכמה אנשים ניגשים לצלם אותנו. נראה שכולם מצלמים את כולם. היה משהו מרגש ומיוחד בחיפאיות של ההפגנה הזאת. שלטים בערבית לצד שלטים בעברית, רופאים לצד עובדי מפעלי המפרץ ולצדם נציגי מגמה ירוקה. צעירים עם ילדים לצד פנסיונרים. אם היו נותנים לנו לדבר אחד עם השני היו מתגלים אין ספור חילוקי דעות, אבל כיוון שכולם צעקו יחד נוצרה אוירה של אחדות.

דיסוננס X2 :
1. חלק ממה שמדהים במחאה הזאת היא האחדות. אבל חייבים להגיד שעם כל היופי שבדבר יש כאן דיסוננס. אומרים כנגד המחאה הזאת שהיא מחאה של השמאל. ברור שהמחאה הזאת היא של השמאל! ולא צריך להתנצל על זה. מי שקורא לשיוויון זכויות ואפשרות לזכויות סוציאליות בסיסיות לכולם מחזיק בדעות חברתיות שמאלניות. האם אין כאן דיסוננס עצום לדרוש זכויות בסיסיות כלפי כל בני עמך ובו בזמן לשלול זכויות בסיסיות מעם שכן שאותו אנחנו כובשים?
2. המחאה הזו היא כנגד יוקר המחייה, היא בעד איכות החיים של כולנו. צורם לי לשמוע מזוגתי שיצאה לצעדת העגלות עם עגלה שנמצאה ברחוב ומשמשת אותנו כבר 3.5 שנים שהיא פוגשת שם אמהות עם עגלות ב 5000 ש"ח עם מעצורים הידראוליים צועקות שהם רוצות צדק חברתי. אני מודע לכך שזו זכותן המלאה ואני גם שמח שהן מוחות. אבל שוב יש כאן דיסוננס בין תרבות צריכה בזבזנית שמייצרת זבל וזיהום אויר שכולנו משלמים עליו באיכות החיים שלנו ובין צדק חברתי אותו אנחנו דורשים. צדק חברתי הוא גם צדק סביבתי כי הסביבה היא משהו ציבורי שמשפיע על החיים של כולנו. צרכנות בזבזנית משפיעה לא רק על הכיס שלכם, אלא על הכיס של כולנו ויותר מזה על הבריאות של כולנו ועל העתיד של הילדים שלנו.

אמרתי את שלי. תודה.

פורסם בקטגוריה Uncategorized, חיים צפוניים, שמירת טבע וסביבה | 3 תגובות

נשימות

שני אירועים עוצרי נשימה התרחשו בבית שבו אנחנו גרים. לפני כעשור, בחדר השינה נשמה סבתי את נשימתה האחרונה. השבוע,  בסלון אותו הבית נשם ילדינו השני את נשימתו הראשונה. היה לי הכבוד להיות חלק משני אירועים אלו.  

סיפור הלידה התרחש בשעות הלילה במאורה שלנו הרחק מטורפים ומכל סכנה, בהתאם לאינסטינקטים של יונקים. תאורה חלשה, מוזיקה מתנגנת במערכת, מים חמימים ממלאים את הבריכה שהכנו. מסביב רק אנשים מוכרים. בשביל זוגתי זו הסביבה הנכונה כדי להשרות הרגשת ביטחון ובטח שלא אורות ניאון בוהקים, שאלון רפואי ורופאים ואחיות מתרוצצים. הזזנו מעט את הצעצועים ועל השולחן בסלון בין הכבאית לקופסת הצבעים הכנו את כל הציוד הדרוש ללידה. הלידה מתערבבת בחיי היום יום, או יותר נכון הופכת להיות חלק מהם. הצירים מתחילים וההתרגשות והציפייה גדולים. את השלווה ואורך הרוח מכניסה המיילדת מינדי שנכנסת הביתה עמוסת תיקים. ממינדי למדתי באותו הלילה שעור של פשוט להיות. בניגוד אלינו שרק חיכינו לראות שהלידה נגמרת בטוב, מינדי פשוט הייתה שם ובמקצועיות ופשטות אפשרה ללידה להתרחש. בניגוד למה שמצטייר לרבים כשחושבים על לידה (ובניגוד לחוויית הלידה הראשונה שלנו), עד ליציאת התינוק המיילדת כמעט לא אמרה ליולדת מה לעשות. הוראות כמו "תלחצי" שייכות מבחינתי לסרטים ולמיילדות מיושנות בבתי חולים. לידה כמו החיים היא דבר שפשוט מתרחש אם נרצה בכך ואם לא. בחיים כמו בלידה, אוירה אחרת או הכוונה קלה יכולים לעזור, אבל מי שרוצה יותר מדי לשלוט צפוי לסבול או לחיות על משככי כאבים ישר למערכת העצבים.

סיפור הלידה של ילדינו השני החל בירידת מים והסתיים בירידה של הרבה דמעות. נדמה לי שהדמעות הם לא שמחה טהורה אלא בעיקר שחרור גדול. שחרור של ציפייה ומתח של חודשים. במהלך החודשים האחרונים להריון התעסקנו בשאלות כמו באיזה שלב ביום תתחיל הלידה, מה נעשה עם הבן הגדול בזמן הלידה ואיך הוא יגיב לשינוי הגדול ולאחיו הקטן. אל המתח הוסיפו חלק מהסובבים אותנו. הרחיק לכת מכר שלנו שאמר בישירות מפתיעה- אסור לכם ללדת בבית, זה פשוט חוסר אחריות. הרבה פחד מהחיים עמד מאחורי דבריו, ניסינו לא לקחת חלק מאותו פחד אבל המתח והפחד מחלחלים וקיימים בתת מודע. את התוצאות של המתח ראיתי בגופו של בני שלא ידע להתמודד עם הדברים וביטא את הקשיים במחלות חוזרות ונשנות. מאז הלידה הוא נרגע, הבריא ולא מפסיק לחבק ולנשק את התינוק החדש. את הלידה עצמה הוא לא הרגיש, בתחילתה הוא כבר ישן ובעודו ישן לקחתי אותו על הידיים לסבתא וסבא. הלידה הסתיימה לפני שהוא התעורר ואחרי שסידרתי מעט את הבית החזרתי אותו למיטה שלו. לפנות בוקר הוא התעורר לקולות בכי וששאל מי בוכה הראנו לו את אחיו הקטן. הפחד מפני העתיד לבוא כמעט תמיד גרוע יותר ממה שמגיע.

הלידה בבית זימנה לי עוד חוויה שגרמה לי להרגיש את החיים במלוא עוצמתם מצד אחד, ומצד שני את השבריריות והזמניות שלהם. בלידה בבית חולים יש דברים שלא חושבים עליהם. למשל מה עושים עם השלייה? בבית חולים כנראה ששמים אותה בשקית זבל ומשליכים למכולה. בלידת בית אפשר למצוא פתרון אחר לרקמה העשירה והמזינה הזאת שרבים מהיונקים משתמשים בה אחרי הלידה. בשלוש וחצי לפנות בוקר יצאתי מהבית עם פנס וקופסת פלסטיק ובה השלייה. הרחוב היה שקט וחשוך ואפשר היה לראות לא מעט כוכבים יחסית לעיר. יצאתי לטיול לילה שמטרתו להעניק את השלייה לסביבה שתפיק ממנה את המרב. ירדתי בשביל המסומן אדום אל נחל אזוב, השביל שאני מכיר כל כך טוב מימי ילדותי. נהניתי מהשקט ומהצבעים האפורים של החורש ולא הרגשתי שום פחד. החלטתי להעמיק אל הואדי כדי להוריד את הסיכוי שאת השלייה יאכל חתול רחוב מבוית. במורד הואדי בחרתי אבן מספיק גדולה שחתול לא יוכל להזיז אבל חזיר בר או תן עקשן יצליחו. הרמתי את האבן והנחתי את השלייה מתחתיה. הדם נספג באדמה וגרם לי להרגשה שזה הדבר הנכון ביותר לעשות. באותו רגע התערבבו אצלי בראש מחשבות על תחילת החיים וסופם ובאופן מוזר המחשבות הללו לא היו מלוות בטיפת פחד. באותו רגע נדיר הרגשתי שבבא הזמן אקבל את סוף חיי והייתי שמח להשקות את האדמה בדמי ולתת מבשרי לחיות הבר. החוויה הזו סילקה ממני לזמן מה את כל הסיפור שאני מספר לעצמי על חיי, את כל הטרדות והדאגות שמתגמדות לעומת תחילת החיים וסופם. חזרתי הביתה טעון בכוחות לגדל את שני ילדי.    

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 7 תגובות

אפליקציה ב"איי-פון" חזתה את השרפה בכרמל

חבר הראה לי אפליקציה חדשה ב"איי-פון" שחזתה את השרפה בכרמל. אני מפעיל את האפליקציה וכתוב שם  לבן על גבי המסך את התסריט ההזוי הבא "בשיא החמסין של חודש דצמבר יכסה ענן את השמש הקופחת ויאפשר לתושבי חיפה לצאת מהמזגנים אל האוויר הפתוח והמאובק. שעות לאחר מכן יתברר גודל האסון. רק ימים לאחר מכן ישכחו הלהבות והאחראים יתחילו לחפש את האשמים. שבוע לאחר מכן, במהלך סופה שתמשך כיומיים, יירדו על הכרמל רבע מכמות הגשם השנתית הממוצעת."

נבואות בדיעבד הם חכמה קטנה מאוד אני אומר, אבל החבר מתעקש שזה הופיע אצלו גם לפני השריפה. באותו רגע נפל לי האסימון. הנבואות שמגשימות את עצמן בצורה הטובה ביותר הן אלה שעצם קיומן משפיע על העתיד. נשמע מופרך שעצם קיום ה"איי-פון" ונבואתו גרמו לשרפה? פעם גם נשמע מופרך שבאר מזוהמת גרמה למגפת כולרע ברובע שלם בלונדון.

ביקרתי בבנין אינטל החדש כדי ללמוד על טכניקות של בנייה ירוקה שנעשה בהם שימוש. העשייה של החברה חיובית והביקור היה מעניין. הבניין מצליח לחסוך כ 30% מצריכת החשמל הצפויה, אבל הנקודה המדהימה בעיני היא שצריכת החשמל של הבניין דומה לזו של שכונה שלמה. כל זאת בשביל מה? בשביל לפתח לנו שביב חדש לדגם של המצלמה הדיגיטלית החדשה שלנו, ללפטופ, לפלאפון וכמובן ל"איי-פון". את אותם מוצרים נזרוק לפח בעוד חודשיים שיצא דגם חדיש, דק יותר, קטן יותר, בוהק יותר. אני מניח שאתם כבר מבינים לאן אני חותר שאני אומר שה"איי-פון" גרם לשריפה.

סביר שמי שקרא פעם תחזיות של מודלים על השפעות ההתחממות הגלובאלית באזורינו נחרד לנוכח מזג האויר בשנים האחרונות. מה שמחריד זה לאו דווקא האמיתות של התחזיות אלא המהירות שבה הן מתגשמות. מי שיקרא תחזיות מסוג זה ימצא שם חיזוי לרצף של שנות בצורות, אירועי מזג אויר קיצוניים ושריפות ענק. נשמע לכם מוכר? יטענו הספקנים שזו חלק מהתחממות מחזורית באקלים כדוה"א, שאי אפשר לעשות סטטיסטיקה על עשר שנים ושסערות בשמש אחראיות לחמסין של דצמבר. בסדר, אולי הם צודקים אבל ישנו עיקרון שנקרא עיקרון הזהירות המוקדמת. גם אם רק 90% מהמדענים סבורים שפליטות גזי החממה על ידי האדם הם הגורם העיקרי לשינויי האקלים וגם אם אין וודאות מוחלטת, עדיף לנו לנקוט בגישה של הפחתת פליטות הפחמן. במקרה הגרוע הפחתנו את הפליטות והתחממות תמשיך. המחיר שנשלם במקרה כזה הוא פחות מוצרים, פחות פקקים, פחות זיהום אויר. את המחיר של אי עשייה או "עסקים כרגיל" אנחנו כבר מתחילים להרגיש.

אפליקציית העתיד באיי-פון חוזה שחלק מהסימנים הראשונים של ההתחממות יהיו עדינים. קראתי שם שעקב החום, הפרות יניבו פחות חלב ובמשך שבועות לא תהיה חמאה על המדפים בחנויות. עוד קראתי שתעריפי המים לשימוש בייתי יעלו ומאידך ירדו מכסות המים לחקלאות. כל זה כידוע כבר התרחש, אבל אם לא נדע להקשיב לסימנים האלה, די מהר נחווה על בשרינו סימנים הרבה פחות נעימים, דוגמת שריפת הענק בכרמל.

היום הבן שלי שאל אותי עם עכשיו זה חורף. אחרי שעניתי לו שכן, הוא אמר שפשוט הגשם עושה עכשיו הפסקה. לבני השני שהולך להיוולד לדצמבר חם ויבש, אני מאחל שבילדותו כמו בילדותי הוא יוכל להתרוצץ בחוץ בקיץ ללא גלי חום קיצוניים ושידע מהו חורף ארץ ישראלי שבו אפשר לטייל בגשם מבלי להסתכן מסככות שמתעופפות ברוח ומגלים אימתניים שמציפים את מישור החוף.

זאת לא שקיעה. עשן השרפה בכרמל

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

בין חרות לעצמאות – שלושה שבועות של ניקוי חושים

בחג החירות השנה חגגתי את חירותי. בזכות בני הרך שהתעייף מקריאת אותו טקסט שנה אחרי שנה (זו השנה השנייה), פרשנו שנינו הביתה הוא לשינה עמוקה ואני לחירותי הקטנה. מחויך וטוב לבב התיישבתי בסלון, על ברכיי שולחן עורך, בידי שלט ועל המסך מרצד לו הומר סימפסון. כבר הרבה שנים יש לי שיח מורכב עם מסורת. אני לא אוהב שאומרים לי מה לאכול, מתי לנוח, מתי לכפר, מתי להיזכר ומה לספר. מבחינה חברתית ומשפחתית יש למסורת גם משמעויות חיוביות, מבחינה אישית זה מטרד יוצר חופשות ופוגע בחירות. החופש שנפל עלי בחג החירות היה כפוי. חירות לעולם לא תהיה כפויה.

בין חרות לעצמאות, החלטתי לנסות להתמודד עם אחד הגורמים המפריעים לי בדרך להשגת חירותי והוא אותו דחף ששולח אותי למקרר בכל פעם שאני מתיישב לכתוב את התיזה. זוגתי ואני התחלנו במה שקרוי בפי הקהילה האלטרנטיבית דיאטת ניקוי אביב. הדיאטה נמשכת שלושה שבועות בהם אוכלים הנידונים לניקוי רק אורז ולאורך הדרך מוסיפים בהדרגה גם קצת ירקות, פרות ואוכל לא מבושל. הרעיון הוא לנקות את גופינו מהרעלים שמקורם במזון  (רשימת ה E מפורטת בגב האריזה).  אם במשך שלושה שבועות לא נכניס לגוף מזון מעובד עם תוספות מזיקות, תהיה לאחרון הזדמנות להתרכז בניקוי. מלאי מוטיבציה וכל מוצרי האורז האפשריים התייצבנו אל מול האתגר הספרטני. כה חדור מוטיבציה הייתי שהחלטתי גם להתחיל לרוץ ושקלתי הלקאה עצמית ומיטת מסמרים- בסוף הסתפקתי בריצות ערב (היו שתיים) ופריכיות אורז. המדד להצלחה היה ברור אצלי – פריחת האביב המסורתית שמתרחשת בשטחים פתוחים ואצלי על העור התחילה מיד אחרי פסח. זה לא היה היעד הברור, אבל בהחלט מדד להצלחה.

הימים הראשונים היו סוג של סיוט. הרגשה של רעב מתמיד, שהאורז לא מצליח להרגיע. הרגשה שהאוכל  שלי ריק. האמת היא שבשל ניסיון כושל בהזדמנות אחרת כבר הייתי מוכן ואת הוויתור העצמי הבאתי כבר מראש. הוספתי לדיאטה גם קוואקר בבוקר- תקראו לי מפונק, אבל ללא התוספת הזאת כנראה ששוב הייתי מסיים את הדיאטה רעב ועצבני אחרי יומיים . אל הרעב מצטרפת תשישות הגוף שמיד מובילה למחשבות כמו למה אני צריך את זה ואולי זה טוב להרבה אנשים אבל לי זה כנראה לא מתאים וכדומה. יאוש. עוד לא התחלתי וכבר משבר., אבל כבר לקראת היום השלישי התחלתי להרגיש מאחורי הרעב עוד הרגשה של קלילות ובהירות שביום הרבעי, כשהרעב התחיל להירגע, התחילה להיות יותר ברורה.

עבר כבר יותר משבוע ואפילו הרצון לאיזה פיתה עם פלאפל כבר לא הציק לי, עברתי ליד המאפייה מבלי להזיל ריר, הרגשתי קליל וטוב ואפילו הפריחה קצת נרגעה. אח… ממש קלי קלות הדיאטה הזאת – החלטתי, אעשה זאת כל שנה ואולי אפילו אאריך אותה לחודש או שבכלל אעבור לחיות רק על אורז וירקות. ואז הגיע המשבר השני. כיוון שגם מסורות אזרחיות אני לא מחבב ובטח לא את זו של יום העצמאות, החלטנו לנסוע אל המדבר הרחק מהזיקוקין, הבמות (והבהמות). הגענו אחרי הצהריים למדבר יהודה ועם אויר המדבר החמים שנשב עלי כשפתחתי את דלת המכונית, הגיע גם הרעב. אוכל קשור אצלי להרגשת ביטחון וברגע שמספר הפסיעות ביני לבין המקרר הופך ללא סביר, מיד אני מרגיש רעב. פתאום קלטתי שאני במדבר שנמצא כל כך רחוק מהמקרר שלי וכל מה שיכול להציל אותי הוא כמות מוגבלת של פריכיות אורז שארזנו מבעוד מועד. אל הרגשת הרעב הצטרפה העובדה שפשוט לא יכולתי כבר לראות אורז מבושל. אטריות אורז, פריכיות אורז, משקה אורז כל זה מתקבל אבל הפה שלי כבר לא הסכים לטחון את הגרגרים הרכים והלבנים. אכלתי מלפפון, דחפתי שתי פריכיות וניסיתי להרגע בעזרתו של הטבע המדברי, להקשיב לשקט, להתבונן ברעב- דבר שרק  החמיר את המצב.

ביום למחרת טיילנו ולקראת הצהריים התערערה שוב תחושת הביטחון שלנו שהבנו שהאורז מהערב ששמנו בקופסא התקלקל. המחשבות התרוצצו לכל הכיוונים – איפה לעזאזל אפשר להשיג אורז באזור ים המלח או בכיוון הנסיעה לחיפה. הברקתי ברעיון אדיר – נאכל ממולאים (באורז) באבו-גוש. אומנם סטייה קלה מהדיאטה אבל מדובר במצב חירום. אחרי נסיעה מתישה מים המלח לאבו-גוש שבה שעשענו את הילדוד שסרב להרדם, הגענו אל מחוז חפצינו. התישבנו במסעדה טובה ועוד לפני שפצינו את פינו, המלצר המרושע התחיל לבחון את כח הרצון שלנו והגיש לנו פיתות וחמוצים – איזו אכזריות! הזמנו ממולאים וסלט והתענגנו על הפלפל ועלי הגפן שמקיפים את הגרגרים הלבנים שלא נזכיר שוב את שמם. אחרי שהילדוד אכל איתנו בתאבון ממולאים (והתפנק בחמוצים ופיתות) הגיע שוב המלצר המרושע והביא לילדוד את מנת העוף שהוא ביקש. הרשע, ברוב רישעותו הוסיף לידה גם צ'יפס. כמובן שכשהילדוד גילה את הצ'יפס הוא שכח שביקש עוף, אך כיוון שכבר אכל (לנו) מהממולאים אפילו את הצ'יפס זנח די מהר. ישבתי, לא שבע נפשית מהארוחה ומולי צלחת מלאה עוף וצ'יפס שבוהים בי. הזמנתי מהר עוד צלחת אורז והטבעתי בה את יגוני. שבע פיזית אך לא נפשית סיימתי כל פיסת מזון מותרת על השולחן ואז הגיע המרושע שהציע לנו לארוז את המנה של הילדוד כדי שהריח של האוכל ילווה אותנו כל הנסיעה עד לחיפה.

ממשבר הטיול יצאתי תשוש אך מחוזק ושוב הרגשתי ששום דבר כבר לא יכול לעמוד בדרכי. הפעם זה היה יותר קרוב למציאות. במהלך השבוע הבנתי ללא כל ספק שהפריחה נעלמת ושאני מרגיש טוב ונקי. בסוף השבוע  הגיע חמותי עם עוגת תפוחים שאני אוהב – ואפשר להגיד שהתגברתי על זה בקלות יחסית. בשבוע השלישי אפילו אפיתי את אותה עוגה לכבוד אירוע במעבדה שלי. היום זה היום האחרון לדיאטה ואני יכול להגיד שזו הייתה חוויה מלמדת, טובה ובריאה. מלמדת שרעב (בחברת השפע שלנו) הוא לא אסון, טובה- מבחינת הרגשה של בהירות וצלילות דעת וההוכחה לבריאות בדמות הפריחה שנעלמה לה. עשיתי עוד פסיעה בדרך לחירות ובו בעת התחלתי מסורת חדשה.          

פורסם בקטגוריה כללי | 3 תגובות

זה הקטן עוד גדול יהיה

זה אומנם נדוש להגיד שכל שינוי גדול מתחיל בצעד אחד קטן, אבל הנה סיפור שאולי יעודד אותי וגם אחרים להמשיך לעשות למרות שלפעמים נראה שהעשייה הסביבתית של כל אחד מאיתנו היא רק טיפה בים.

כשעברנו לגור בחיפה ואמרנו לשכנים מלמטה (שהם במקרה גם ההורים שלי) שאנחנו רוצים לעשות קומפוסט בחצר, קיבלנו תשובה חשדנית וחוששת בדבר זבובים, ריחות רעים ושאר מזיקים. קשה לשכנע אנשים, שהזבל שהם כל כך רגילים לזרוק לשקית וכעבור יומיים הוא מסריח ונוזל, יכול להפוך לתערובת עם ריח אדמת יער נהדרת שמעשירה את הקרקע בגינה ובכל מקום אחר. אחרי מסע שכנועים קיבלנו אישור לתקופת ניסיון.

ארבעה חודשים אחרי, הקומפוסט שלנו קיבל היום חיתול מתכלה של יובלי ויש כבר כמות יפה של קומפוסט כיוון שאל הזבל האורגני שלנו מצטרף גם זה מהקומה למטה. בבית שבו לפני הצטרפותינו חיו זוג שהיה להם צורך בשני פחים, אחרי הצטרפותם של עוד שני מבוגרים ותינוק, נדיר שמתמלא יותר מפח אחד. מי שמרוויחה הכי הרבה ישירות מכך היא עיריית חיפה שמשלמת הרבה כסף על הטמנת כל טון אשפה, אבל אנחנו גם מרוויחים מזה שאנחנו מרגישים שעשינו משהו נכון, הסביבה מרוויחה וכן, גם אתם.

אבל זו לא סיבה לכתוב פוסט. הסיבה האמיתית נעוצה בתמונה הבאה.

  compost1.JPG

 בתמונה שתי חביות שזוגתי ואני גייסנו לטובת הכנת קומפוסט בביקורינו לפני יותר משנתיים באשראם של אמה שבמדינת קרלה, דרום הודו.  בפוסט שכתבתי בעקבות הביקור באשראם  (http://royfed.blogli.co.il/archives/21 ) כתבתי את הדברים הבאים:

הזבל שמיוצר באשראם ממוין לפחים שונים לפי תכולתו: פלסטיק, נייר, זכוכית, חומר אורגני וכו,. המיון כשלעצמו הוא טוב, אך כמו הרבה דברים בהודו, כשלומדים משהו מהמערב- לא תמיד מפנימים את כל התהליך. אחרי המיון, הפלסטיק והנייר נשרפים והזבל האורגני פשוט נזרק לנהר… בשלושת הימים הבאים, ארגנו פינת קומפוסט ומהזבל האורגני שאספנו במשך יומיים, הכנו בערך טון קומפוסט. 

לפני כמה שבועות נודע לנו דרך חברה שהבת שלה גרה באשראם שזה לא הטון האחרון של זבל שבמקום להזרק לנהר הופך לקומפוסט. למעשה כיום ממוחזרים באשראם טון של קומפוסט בכל יום. בקומפוסט מעורבבים גללים של פילים ופרות והוא משמש לגינת הירקות באשראם ולצורכי חינוך תלמידים הלומדים על שימוש בקומפוסט לדישון צמחים. מי שלא מאמין או סתם רוצה לקרוא על הקומפוסט באשראם מוזמן להסתכל בקישור הבא- http://www.amritapuri.org/6169/waste-cycle/.

 והנה קצת תמונות מהאתר:

 compost-22.jpg

ערמות הקומפוסט כיום

compost-27.jpg

 גינה המבוססת על אדמה המועשרת בקומפוסט

יותר מבביתינו בחיפה, כאן המשמעות של הכנת קומפוסט משמחת הרבה יותר ובמקרה הזה מי שמרוויחה הכי הרבה ישירות מכך היא המערכת האקולוגית של הנהר שמימיו כבר לא מזדהמים בטון של אשפה מדי יום.

ולסיום ציטוט מפיה של אמה-

“Whatever is provided by Nature, the very source of flowers, plants and our food, should be lovingly returned to it. This is the symbolism behind offering flowers to God. — Amma

  

פורסם בקטגוריה שמירת טבע וסביבה | 2 תגובות

Umwelt סובייקטיביות ואבהות

Umwelt הוא מושג בגרמנית ששימושו המקצועי המקורי הוא מתחום מחקר התנהגות בעלי החיים ומשמעותו- "היקום הסובייקטיבי"- עולמו של בעל החיים כפי שנתפס על בסיס חושיו.

חושי עייפים. העיניים רוצות לנוח אך הראש מנסה לנצל לילה קיצי נעים, זמן כתיבה שקט ורגוע. התקופה היא תקופה של עשייה ללא הפסקה ללא זמן לעיבוד, ללא זמן כתיבה.

מסיבה כלשהי לאחרונה נשאלתי די הרבה איך זה להיות אבא. לקח לי זמן להבין שזו שאלה שאין מאחוריה כוונה רצינית, מסוג השאלות כמו מה נשמע או איך החיים. תשובות אמיתיות לשאלות מסוג זה יכולות להיות דוח פעולות עב כרס, קובץ שירים, סונטה, רומן וציור אקספרסיוניסטי גם יחד. כדי לחסוך מאנשים את כל הטרחה שבהקשבה לכל אלה , מצאתי תשובה לא רצינית לשאלה לא רצינית ואני עונה שזה אותו הדבר אבל לגמרי אחרת. תשובה לא רצינית אבל טומנת בחובה הרבה מן האמת. 

  נסעתי לעשרה ימים לקורס באילת, עשרה ימים שהשאירו אותי לזמן מה רק עם התואר של אבא ללא החלק המעשי. שוב הרגשתי אותו הדבר אבל שוב לגמרי אחרת. הקורס היה על התנהגות בעלי חיים ימיים והוא לא סיפק הרבה ידע אלא בעיקר שיטות וצורת חשיבה מעט שונה. החלק המעניין והמהנה ביותר היה התבוננות ארוכה על בעלי חיים במשך פרקי זמן ארוכים. אחרי ההתבוננות ניסינו לתאר את אופן תנועתם ולפעמים גם ניסינו להסביר את דפוסי ההתנהגות. אם הייתי צריך גם להחליף להם חיתולים ולהרדים אותם על הידיים, הייתי אומר שזה די דומה לאבהות.

התבוננות היא דבר שלטעמי חסר בתרבותנו, במדע שלנו ולעיתים גם בחיי. מהסתכלות ארוכה ומעמיקה על חיות אפשר ללמוד המון, מ"התבוננות" על עצמך על תחושתך ומחשבותיך אפשר להתקרב לשקט אמיתי, הסתכלות על יובל זה אחת מהנאות החיים הגדולות שלי. התרבות והמדע שלנו נוטים לטעמי להציב שאלות ומהסתכלות קצרה מדי, לקפוץ למסקנות. כשמגדירים שאלה, מפספסים הרבה מידע רלוונטי מסביב ובנוסף לכך התשובות לרוב כבר מוכנות עוד לפני ביצוע הבדיקה דבר שדורש התבוננות קצרה רק כדי לחפש את השערתך במציאות שהתרחשה.

Umwelt הוא מושג חשוב וחיוני בחקר התנהגות בעלי חיים (ואולי גם בגידול ילדים). ללא הבנה של איך בעל החיים תופס את העולם, יהיה קשה להגיע למסקנות נכונות לגבי אופן התנהגותו (ואולי כך גם בגידול ילדים). הדרך שבה אנו תופסים את העולם מבחינה פיזית ורעיונית נתפסת אצלנו לעיתים כאובייקטיבית מדי, כאילו שתכונות העולם מתנהגות לפי הדרך שבה אנו מכתיבים להן ולא להפך. לכולנו יש בראש תמונה של איך נראה העולם. אבל איך נראה אותו העולם לנמלה שחיה אצלי בחצר? , לדבורה שרואה אולטרה סגול?, לתמנון שחי מתחת למים ורואה תמונה מונו כרומטית? לתינוק? וכמה מימדים יש ליקום? כדוגמא לחוסר תפיסה "נכון" של מימדים, ניקח חיידק תיאורטי בעל יכולת תנועה שחי כל חייו על כדור פינג פונג. מבחינת החיידק היקום הוא משטח לבן ואין סופי בכל כיוון שיבחר ללכת בו- יקום דו מימדי, אין סופי. בצורה דומה אנחנו אסירים של החושים שלנו ואולי אלו מכתיבים לנו לקלוט רק חלק מהמימדים שהיקום באמת מורכב מהם?!

  גידול ילד מזכיר את אחת תכונות החיים שביום יום אני נוטה לשכוח. הכל נמצא בשינוי מתמיד. השינויים שיובל עבר בארבעת החודשים האחרונים הם לא נתפסים ואת ההרגשה הזו אני מאמין שכל הורה מכיר. גם ה- Umwelt במובן הביולוגי של המושג ללא ספק השתנה אצלו. הדרך שבה חושיו של כל תינוק תופסים את העולם משתנה מאוד בחודשים הראשונים. לדוגמא, הראייה של תינוק שנולד היא מינימאלית. רפלקס התכווצות והתרחבות האישון המווסת את כמות האור הנכנסת לעין, אינו פועל עדיין ואישוניו מכווצים כל העת כדי להגביל את כמות האור החודרת לעיניו. רק לאחר שבועיים התינוק מסוגל להבחין בקווי מתאר ברורים, אך כיוון שרפלקס ההתכווצות עדיין אינו בשל לגמרי, יכולת מיקוד המבט על עצמים קטנים היא מוגבלת, ותינוקות אינם מסוגלים להבחין בפרטים קטנים של הגירוי. כמו כן, עד גיל חודשיים לערך מוגבל שדה הראייה שלהם למרחק של עד 30 סנטימטרים ומספר הקולטנים הויזואליים על הרשתית בעיניהם קטן יותר, כך שכדי להבחין בגבולות עצם צריך שיהיה הבדל ברור בין משטחים כהים לבין משטחים בהירים.  ה- Umwelt, הדרך שבה אנו תופסים את העולם במובן היותר רחב של המושג, משתנה גם הוא ללא הפסק במהלך חיינו. Umwelt של תינוק שונה לחלוטין משל ילד והאחרון שונה לגמרי משלנו.

ה- Umwelt במובן הרחב של המושג שונה גם בין אנשים בוגרים. אין בעולם שני אנשים שרואים את העולם והחיים בדיוק באותו אופן, עובדה שהופכת את החיים ליותר מעניינים אך היא גם אחת מהצרות הגדולות של האנשות. עובדה זו יוצרת לטעמי את רוב המתחים והמלחמות הבין אישיות והבין תרבותיות בעולם. מסיבה זו, גם אם יהיו מספיק מים, מקורות אנרגיה, מזון וקרקע לכל תושבי העולם, עדיין יהיו מלחמות. באופן מסוים, מסיבה זו, אנחנו עדיין נלחמים עם שכנינו.

כיוון שלא אפתור כאן את בעיות העולם, אני יכול לסכם בכך שגם ה- Umwelt שלי השתנה מאז שיובל נולד. קשה להגדיר במילים באיזה אופן בדיוק ולכן כרגע קשה לי כרגע לענות על השאלה איך זה להיות אבא, אבל בינתיים אני מתבונן בי וביובל, מתבונן בשינויים הבלתי פוסקים, נהנה מההסתכלות, מתבונן מבלי לקפוץ למסקנות.

פורסם בקטגוריה לידות וילדים | 10 תגובות

ארבע נפשות, שלושה דורות, שני מלווים גיבורה אחת ובטן שהפך לילד

זהו סיפור חוצה  דורות. אין אחד שלא היה בו, כולנו נולדנו. דורות על גבי דורות מחוברים בחבל טבור שאורכו כאורך ימי האנושות.  

אני שוכב במיטה ולצידי יובל. הוא נושם את לילו החמישי באויר העולם. מבחינתי הוא עובדה ברורה, כאילו היה כאן תמיד, חמוד עד אין קץ. אני בוהה בו כמו במסך טלוזיה, מרותק, מתקשה לחזור אל הדף. ביום חמישי שעבר הוא שכב באותו מקום במיטה. מקופל בתנוחה עוברית, עטוף מים חמימים, לא מתאמץ לנשום. הסתכלתי לכיוונו וראיתי רק בטן. עד ליום המחרת עוד קראנו לו "בטן" – כך הוא נראה וכך היה שמו. בשבת בבוקר כבר הפך לילד.

הוא הגיע כמו בהזמנה. תוך כדי נקיונות יום השישי, החלו גלים קלים מסעירים את השקט בברכה הפרטית של בטן. אחר הצהריים הגיעו לביקור מהצפון הסבא והסבתא לעתיד ולאחר ארוחת שבת התחזקו הגלים והצוות נסע לתמוך ביציאתו של בטן מהבטן.

החיים הם דבר אינדיבדואלי. החוויה שלנו היא מה שקיים, היא חיינו. קשה לעודד אדם מדוכא בכך שיש המוני אנשים שטוב להם ברגע זה וסביר כי הרגשת הרעב שאדם חש לא תוקל אם נספר לו על הרעב הקשה ששורר ביבשת רחוקה. ניסתי לספר ליובל על תכונת חיים זו ועל הבטים אחרים של החיים. אחרי מונולוג קצר אמרתי לו- אתה יודע מה?! אתה כבר תחיה את חייך ותבין לבד את אשר תבין.

במאה השנים האחרונות היו על פני כדור הארץ  לפחות שישה מליארד לידות, אבל הסיפור שלנו וכך גם יובל הם סיפור יחודי, מופלא וחד פעמי.

הצוות כלל ארבעה. אם ובת, אב ובנו, שלושה דורות, שני מלווים, אמא, בטן ותינוק. כולם התרכזו במטרה אחת. התפאורה הייתה בית חולים, החוויה הייתה חוויה בריאה, פיזית, עוצמתית בצורה שקשה לתאר במילים. בנוסף לצוות היו שם גם אנשים זרים לבושים חלוקים. הייתה נסיעה לילית, הייתה מקלחת, היה חם, הייתה התרגשות, שמחה, היו כאבים. פנים התערבב עם חוץ, פיזי התערבב עם נפשי, אישי עם ציבורי, התלהבות עם תשישות, כאב עם מגע, מים עם אויר. הצוות פעל בשיא המרץ ובמרכז גיבורה אחת שעושה את הלא יאומן ונושאת את נטל החוויה מבלי שיוכנסו לגופה כימקלים המטשטשים את הרגשת הכאב ואת משמעותו. האנשים בחלוקים נכנסו ויצאו, רצו להתערב אך הצוות מסרב. ושוב מנוחה ושוב כאב ומבט חפוז – אני הראשון לראות את פדחתו ואמו הראשונה לגעת בו והוא עדיין מתעכב וכוחות עצומים שלא ברור מאין הגוף שואב. אך הוא עדיין בפנים והחלוקים מאבדים סבלנות ומעוררים דאגה של הורים צעירים ולבסוף משכנעים לקצת התערבות. חלוק בכיר נכנס והמלווים יוצאים והתערבות קצרה וקוראים להם חזרה וציר אחרון וראש וגוף ודם ודמעות והתרגשות שלא תאומן הוא מונח על אימו ואני נוגע בו כמו ילד קטן, רק כדי להרגיש שהוא באמת קיים. ולוקחים אותו שנייה לבדוק משקל ואנחנו מתחננים לקבלו חזרה וגופו נוגע בשלי לדקות ספורות של אושר עוצמתי וחדש ומגע נוסף עם צדה החיצוני של אימו והצוות כולו התרגשות, תשישות ואושר ללא גבולות, עובר לחדר התרגעות.                                                                                                                
ובחדר שקט
סיפור חדש מתחיל, אמא, אבא ויצור קטן ומושלם. בחוץ אור ראשון עולה, בוקר יום שבת, החיים מתחילים.  

תמונות שבועיים אחרי תחילתו של סיפור

 yovalblog1.jpg yovalblog2.jpgyovalblog31.jpg

פורסם בקטגוריה לידות וילדים | 16 תגובות

האיש שחי בינתיים

בינתיים החיים קורים. מלאים עד אפס מקום בארועים שאני בולע מבלי להספיק לעכל. הזמן מתמלא במשוואות לשיקוע חלקיקי זיהום אויר, בקורס הכנה ללידה בקורס על חשיבה חיובית במבחנים ובסידורים שלא נגמרים. החלל מתמלא בבטן ההולכת וגדלה של זוגתי, בבגדי תינוקות, במיטת תינוק שבנינו ובמתקן פשוט שבניתי לאגירת מי גשמים (להשקיית הגינה בקיץ). כל אחד מאלה יכול לכלכל בכבוד פוסט שלם ובשאיפה חלק מהם יעשו זאת בעתיד.

ובכל זאת בכדי לא לאבד את קוראי הבלוג הספורים שנשארו ובעקבות מקרה שקרה, אני מכריז על פתיחתה של פינה חדשה בבלוג- פינת ההיסטוריה. ההיסטוריה כידוע כבר קרתה וההיסטוריה גם הוכיחה שאנחנו לא לומדים ממנה דבר. אבל לולא היו אנשים מתעדים את הארועים לא היינו יכולים ללמוד שאנחנו לא לומדים מההיסטוריה. החלטתי להצטרף למתעדים.     לפני כשבוע פרצו לבית הורי גנבים שברוב טובם עזרו לכח הכובד להעביר את כל החפצים ששהו בגובה, חזרה אל המקום אילו שואפים כל החפצים- הרצפה. בחדר נעורי שהורי נמנעים מלהשתמש בו לשימוש אחר מצאתי על הרצפה את קופסאת המתכת ובה המחברות שבהם כתבתי מאז גיל חמש עשרה. הפורצים לא בזבזו את זמנם היקר בקריאת הירוהרי העלם הצעיר כיוון ששוויים כיום בשוק אינו גבוה, אך הם דאגו לפזר אותם ביעילות כך שאוכל לערוך בהם עיון מחודש. הפגישה המחודשת עם המחברות הישנות הביאה אותי לכדי החלטה לתעד חלק מהדברים שכתבתי. ערכו של תיעוד בראיית הדברים בפרספקטיבה אחרת, מעניין לראות את השינויים  אך מעניין מכך לראות את הדפוסים הלא משתנים שבהם צועדת הוויתי. כיום אני מאמין שגם את הדפוסים העמוקים ביותר ניתן לשנות אך הדרך לשם דורשת עבודה וזמן ובנתיים הוכחתי לעצמי כמה למעשה קשה ללמוד מההיסטוריה. 

להלן קטע א' בפינת ההיסטוריה שלי.

האיש שחי בינתיים /  נכתב ב- 30/03/1999 בזמן השרות הצבאי.

האיש שחי בינתיים, הוא חי בינתיים. עוד מעט הכל יסתדר, עוד מעט הסתם יגמר.

לאיש שחי בינתיים ברור שלא זו הדרך, אבל זה לא נורא, כי זה רק בינתיים, עוד מעט הכל יסתדר עוד מעט הצבא יגמר.

ובינתיים ? זה בסדר כי זה רק בינתיים.

האיש שחי בינתיים ממשיך להסתגר, לא ברור אם הוא בכלל מתבגר.

לאיש שחי בינתיים יש אופי טוב עם יתרונות, לאיש שחי בינתיים יש סתם דיכאונות, כי לפעמים הוא מבין שהבינתיים הזה הולך להשאר ואולי בעצם זה בכלל לא בינתיים… 

אך האם אפשר בינתיים לעשות דברים שסותרים את הכל?   

יבוא האיש שחי עכשיו ויגיד: " אם זה כיף! אז למה לא !? "

והאישה שסובלת עכשיו ובעתיד תחיה טוב תגיד: "אתה איש טוב, בינתיים אתה חי, אל תהיה כמו כולם" ,  "אתה איש חכם ומיוחד, עזוב אותך מאנשים שחיים עכשיו, שים אותם בצד"

יבוא האיש שחי בינתיים ויגיד: "אני צריך על זה עוד לחשוב, עוד לא החלטתי מה בעצם טוב" אבל לא נורא יש עוד זמן. ובנתיים !?

בינתיים הוא חי בינתיים.     

פורסם בקטגוריה פינת ההיסטוריה שלי | 4 תגובות

מה שמלמדים אותי חברי הסגל האקדמאי הבכיר

לימוד בחוויה הוא לטעמי אחת צורות הלמידה החזקות והטובות ביותר. שביתת המרצים נכנסה לשבוע העשירי, ובסמסטר זה למדתי דברים שלא למדתי מעולם בשישה סמסטרים שביליתי באקדמיה עד היום. המרצים היקרים המשתוקקים לעוד כסף, מעבירים לי הסמסטר קורס באורח חיים יותר נכון, אורח חיים פשוט ופחות תלוי כסף.

לא בטוח שהקרדיט מגיע למרצים, אבל הסמסטר הזה הוא בשבילי כר פורה לתרגול של חיים שמתרחשים עכשיו. על הרעיון הלא מקורי כבר כתבתי מעט בפוסט המצאת העתיד ועכשיו נותר לי בעיקר לתרגל. אנשים טובים מסביבי דואגים להגיד לי שאלו לא החיים האמיתיים ו"נראה אותך כשהמערכת תלחיץ ותדרוש לעשות דברים עם תאריכי יעד ואנשים בחיים צריכים גם להרוויח כסף וכו' כו'..". אז  אני לא מתיימר ובאמת נראה אותי, אבל איך מישהו יכול להגיד לי שחיי לא אמיתיים?! אלו החיים שלי והם הדבר הכי אמיתי שיש.

כמו הרבה אנשים מערביים, חוויתי בחיי תקופות שבהם התעוררתי בבוקר לטרטור שעון מעורר ולרשימה הולכת ומתארכת של מטלות ותקופות שבהם התעוררתי (לא בבוקר) והמחשבה הראשונה שעלתה בי היא האם קודם לשתות מיץ אננס ואחר כך לטייל על החוף או להפך. אני לא רואה אף אחד מהמצבים כאורח חיים מוצלח בשבילי אבל הסמסטר הזה הוא שילוב נדיר של שניהם.

החברה הישראלית השובתת מסביבי מעודדת  לטעמי אורח חיים שמזכיר יותר את טרטור השעון המעורר, אורח חיים שגורם להשתוקקות מתמדת לחופים טרופים ולמיץ אננס שלרוב באים לכדי מימוש רק לעיתים נדירות או בכלל לא. החיים של מי שנחשב כמצליח בחברה בדרך כלל מורכבים מעבודה מאומצת, השגים גבוהים, משכורת יפה וחופשות שנתיות קצרות.  מושגים כמו השגיות, פרסום, משכורת גבוהה ומעמד בכיר נתפסים בדרך כלל כדברים חיוביים. על המחירים של גישה זו, נוטים פחות ללמד אותנו בבתי הספר. את המחירים האלה ניתן להרגיש בכבישים, על פני האנשים ברחובות ולטעמי גם בשביתות האין סופיות המאפינות את החברה שלנו בשנים האחרונות. 

במסגרת קורס אחר בסמסטר זה ערכתי מחקר השוואתי קטן בין התנהלותם של צרכני סופר מרקט בחברה הישראלית-יהודית לבין צרכנים בחנויות דומות בחברה הדרוזית. ההבדלים התגלו כברורים ומובהקים. הצרכנים היהודים בסופר מרקט נטו להתנהגות לחוצה, לא אדיבה ואחוז החיוכים שאף לאפס. לעומת זאת במרכולים (וגם בסופר) בחברה הדרוזית הליכות הצרכנים היו נעימות, ולחץ לא הורגש. מתוך נתונים אלה הסקתי כי צרכני החברה הדרוזית נהנו ממסע הקניות בעוד שהצרכנים היהודים ראו בו בזבוז זמן ועול שיש להסירו מעליהם במהירות אפילו במחיר של התנהגות לא הולמת כלפי הזולת. הדבר חידד לי שוב את המחירים שאנחנו משלמים כדי להגיע להצלחה כמו שהחברה שלנו מגדירה אותה.    

כדי לא להסתפק באמירות ורעיונות כללים להלן קצת מספרים המפרטים את דרך החיים הלא שאפתנית שלנו בפן הכלכלי. במסגרת השביתה ישבנו אני, זוגתי והבטן וחשבנו כמה צריך להרוויח? הדבר כמובן תלוי בהוצאות שהם חלק אינטגרלי מהגישה. ניתן לעבוד הרבה, להרוויח הרבה ולהוציא הרבה או לעבוד פחות, להרוויח פחות ולהוציא פחות. בדקנו את ההוצאות השוטפות שלנו והגענו להוצאת מקסימום של 4000 ש"ח בחודש לשנינו. נכון, אם רוצים להגיע לסכום הוצאות כזה לא ניתן לגור בת"א וגם לא להפריז בההוצאות אחרות, אבל זה חלק מהעניין. אם אלו ההוצאות השוטפות, זוג כמונו יכול לחיות יפה מפחות משכר מינימום של 2500 ש"ח לחודש שכל אחד מרוויח (ולגבינו זה מאוד לא רחוק מהמציאת). עם משכורות כאלה ניתן לשים בצד 1000 ש"ח בחודש להוצאות חד פעמיות, לחופש ולבלתי צפוי. נכון יזכירו ידידיי, קבלתם קצת שקט כלכלי כמתנה לחתונה ויש לכם הורים שמהווים גב וגם בטן שהולכת וגדלה. כל זה נכון אבל דרך אגב בעניין הגב- בהתנהלות נכונה ומבלי לחץ אני יודע שגם בלי תמיכה ניתן, ובעניין הבטן, אומנם לפחות זמנית צד אחד יושבת מעבודה אבל מעבר לכך אני יודע שלא צריך להפוך גידול תינוק להוצאה מסחררת. יותר חשוב לי להעניק לתינוק שקט נפשי וביטחון מאשר לחץ ו"ביטחון כלכלי"., כמו לרוב הקוראים (באם יש לכם מחשב ואינטרנט) , יש לי את הפריביליגיה לדעת שתזונה טובה ובגד לחורף אני אוכל להעניק לו. כמו רבים בעולם המערבי, זכיתי לכך שצורת חיי היא בחירה. אני מנסה לשים את עיקר הבחירה בלהיות רגוע, לחיות עכשיו ולעתיד אני משאיר פחות עתודות שאולי אהנה מהם שהעתיד יהפוך לעכשיו. כרגע זה נכון, נראה מה יגידו ימים.

           

  

פורסם בקטגוריה כללי | 3 תגובות