50 דברים שיהיה לי כיף לעשות בארץ

נכתב בניו-דלהי יום לפני הטיסה.

ממולץ לקרוא כשנמאס מחיים בארץ.

1. לפגוש את המשפחה

2. לפגוש את החברים

3. אוכל של בית

4. לפתוח את המקרר ולבחור לי משהו

5. סלט ירקות טרי

6. מקלחת חמה, לא מדלי

7. אמבטייה חמה

8. מגבת גדולה ומפנקת

9. שרותים נקיים

10. מיטה נקייה ורכה

11. שרותי ישיבה נקיים

12. לשתות מים מהברז

13. להרתיח מיים בקומקום

14. כוס תה מול החלון בסלון

15. ללכת יחף בבית ובחוץ

16. לנגן בפסנתר

17. לנגן בחליל

18. שקט

19. לא לשאול כמה עולה חדר ללילה

20. לא לחשוד שעובדים עלי במחיר

21. לא להתמקח

22. לא לדאוג למצלמה לכסף ולדרכונים

23. שלא ישאלו אותי מאיזה ארץ אני

24. שלא יציעו לי ריקשה שאני הולך ברחוב

25. שלא ירדפו אחרי קבצנים

26. אינרנט חינם

27. מקלדת בעברית

28. ללכת לים

29. לנהוג באוטו

30. פחות צפצופים בכביש

31. פחות זבל ברחובות

32. פחות זיהום אויר

33. לא להתעורר לצללי פוג'ה  ב-05:00  בבוקר

34. שלא יקראו לי "Sir"

35. לא לארוז את התיק כל יום

36. לשמוע מה נשתנה

37. להיוכח שהרוב נשאר אותו הדבר

38. לראות את כל התמונות מהטיול

39. לקרוא את כל הבלוג

40. לנסוע לצפון לפגוש את המשפחה של צופית

41. לטייל בדרום

42. לשמוע מוזיקה מדיסקים

43. קול המוזיקה

44.  מוזיקה ישראלית ברדיו

45. לשמוע את המוזיקה ההודית שקניתי

46. לפתוח את החבילות ששלחנו

47. סרט בטלוזיה

48. שישי אחר הצהריים

49. שבת בבוקר

50. שיגרה

"היה כיף בהודו" או סינדרום ערוץ החיים הטובים

באחד הלילות הכי רומנטיים שלי ושל צופית, שילשלתי והקאתי את נשמתי.

כשהייתי בן 15, ציירתי במחברת פיל ומתחת כתבתי "ב 12 באוגוסט אני טס לקנייה וכשאחזור אספר שהיה כיף". אכן פעם הייתי ציני, אבל הגישה שלי בעניין הצגה זו של החיים לא השתנתה. הטיול בהודו היה הרבה מאוד דברים: חוויות חזקות, אנשים, טבע, מחלה, בריאות , גוף, נפש קשה, קל ובקיצור הכל – החיים בריכוז גבוה. היה בו גם כיף, אבל כיף זו אחת המילים הפחות מוצלחות וממצות בכדי לתאר איך היה הטיול.

כשתיירים חוזרים מהודו, הם בדרך כלל מראים תמונות של הטאג' מאהל, חופים טרופיים, פסגות מושלגות ושל עצמם וחברים מחייכים לצד הודי בלבוש מסורתי וגמל חד דבשתי. כמעט אין אחד שיראה לך תמונות של המחראות בצידי הדרכים, חזירים מתפלשים בערמות של זבל, ביוב זורם ברחובות, קבצנים חולים במחלות מוזרות או חברים מקיאים לתוך שרותים של אכסנייה זולה. מסתבר שגם אנחנו לוקים באותו התסמין ואם מסתכלים על התמונות שלנו עד כה ( http://new.photos.yahoo.com/royfederman/albums ), הם מתאימות יותר לתאור הראשון. אולי אפשר לקרוא לזה- "סינדרום ערוץ החיים הטובים".

ערוץ החיים הטובים הוא דוגמא קיצונית להצגה חד צדדית של החיים. הצגה שנתקלים בה במקומות רבים בחיים המודרניים המערביים. אותו ערוץ יראה לנו זוג מאושר שוכב על שפת ים טרופי, חול לבן ומיים תכולים. מה שהוא לא יראה לנו זה זבובים מציקים, % 90 לחות שגורמים לזוג להזיע בתחתונים וצב ים מת שנסחף אל החוף. באופן דומה, הרבה סרטי קולנוע, טלוזיה וסיפורי ילדים, מציגים זוגות יפים ומאושרים, דמויות של גיבורים, אמיצים ורשעים. הצגת החיים בצורה זו יכולה לטעמי ליצור תפיסה מעוותת ובעייתית של החיים. תפיסה שמתחילה בגיל הילדות ומתבססת בהמשך החיים. מי שמאמין לסרטי אהבה הוליוודים, סופו שיגמור כרווק מזדקן ומי שמאמין לערוץ החיים הטובים, ספק אם יחשוב שחייו כל כך טובים. אבל לא רק סרטים וסיפורים לוקים באותו הסינדרום. מי מאיתנו יחזור מחופשה שעלתה לו כסף רב, ויגיד שהיה רק בסדר? מי יראה לנו תמונות שמשקפות את כל הצדדים של מציאות החופשה? כנראה שלא רבים. הדבר נכון גם לגבי צדדים אחרים של החיים. אנשים רבים מנסים להציג לסביבה משהו בטוח, מוחלט ויציב. גם כאן לטעמי מדובר באותו הסינדרום. מאחורי כל בחור או בחורה לבושים בחליפה יוקרתית, פרופסור מלא בעצמו, בחורה מדהימה ביופיה, מנהל בנק ובחור שמרוצה מעצמו עומדים אנשים שברמה כלשהי הם חסרי אונים כלפי החיים. אין אחד שלא חתכו או פגעו בגופו או שפצעו את נפשו בשלב זה או אחר של החיים. כולנו שווים, כולנו קטנים בפני החיים. אין ערוץ החיים הטובים, יש רק חיים.

בהקשר לאנשים בעלי דימוי עצמי של בטחון מופרז, הבחנתי בטיול בהבדל מכליל ובולט בין ישראלים להודים. אנחנו והם נמצאים לטעמי בשני קצוות הסכלה. בהכללה ישראלים נוטים להתכסות בפוזות ולהפגין בטחון עצמי מופרז, לעומת ההודים שבהכללה ניתן להגיד שהם חסרי פוזה ויותר משקפים את מה שהם באמת- פשוט הודים. במקרה זה (שלא כמו במקרים אחרים), אני נוטה יותר להאמין להודים.

אחרי הקדמה כזו, אני כמובן מרגיש מחויב לכתוב גם על כמה דברים יותר קשים מהטיול שלנו, אך לפני שאעשה זאת אציין עוד כמה נקודות. 1. לא היינו ולא צילמנו תמונות של הטאג' מאהל . 2. אחרי שהשמצתי את המוח והתודעה באחד הפוסטים הקודמים, אני חייב להודות שבמקרה של חוויות קשות יש להם תפקיד חשוב והם גורמים לנו לשכוח מהחלקים הקשים. 3. מהחוויות הקשות בדרך כלל לומדים ומתקדמים הרבה יותר מאשר מהחוויות הטובות. אפרט: 1. הסיבה שלא ביקרנו בטאג' מאהל קשורה בסינדרום ערוץ החיים הטובים. האתר הוא אחד משבעת פלאי עולם ואני משוכנע שהוא יפה ומרשים, אך אני גם משוכנע שההודים במקום לא נחמדים, רוצים ממך רק כסף וינסו לרמות אותך בכל דרך אפשרית. מבחינתי זה לא שווה. בנוסף לכך גילינו במדריך התיירים, פרט מאוד סימבולי לגבי האתר המרשים. מסתבר שהמבנה נראה יפה רק מרחוק, כפי שאנחנו רגילים לראות בתמונות. בעקבות שנים של זיהום אויר כבד קירות המבנה מתחילים להתפורר וכיום עתיד המבנה נמצא בסכנה. הדבר מחזק את התפיסה שלי לגבי חוויות משמעותיות בטיול (ובכלל). חוויות אלו מעולם לא התרחשו אצלי באתרים מפורסמים ומתוירים. בטיול באפריקה, נהנתי הרבה יותר לטייל בערוצים בלי שם ולראות מפלים קטנים באזור דרום אתיופיה מלבקר במפלי ויקטוריה שביקור בהם מצריך דמי כניסה וילדים מקומיים לא מפסיקים להציק לך ולהציע את שרותי ההדרכה שלהם. 2. לגבי תפקיד התודעה בזיכרון החוויות הטובות והקשות אצטט אישה שפגשנו בטיול. לפי דבריה, אם היא הייתה זוכרת לעומק את חווית לידת בנה הראשון, כנראה שלא הייתה יולדת את שני ילדיה הבאים. לפי עדות זו, מסתבר שלתהליך זה במוח יש בהחלט תפקיד מכריע בקיימינו כאן. 3. לגבי למידה מחוויות קשות, אין הרבה מה לפרט ופשוט אספר שני סיפורים קצרים מהטיול.

באחד הלילות הכי רומנטיים שלי ושל צופית, שילשלתי והקאתי את נשמתי. אחרי שהעברתי את כל הנוזלים שהיו לי בבטן לחור השרותים, שכבתי במיטה תשוש ובקושי מסוגל לשתות בגלל בחילה נוראית. במשך השעות הבאות עד הבוקר שכבתי במיטה שותה מיים מכוס קטנה וצופית ערה לידי. עד שהפציע השחר, הצלחתי לשתות כמעט ליטר ובזמן זה אני וצופית דיברנו, שרנו ("What a wondeful world"), שמענו מוזיקה, בכינו וצחקנו. באור ראשון נרדמנו אחרי אחד הלילות הרומנטיים (והסוערים) בחיינו המשותפים. הטיול הזה סיפק לנו גם קשיים נפשיים ואת אחת התקופות הפחות רומנטיות בחיינו. חלק מהטיול עשינו לחוד וזו הייתה ללא ספק אחת החוויות הקשות, אך גם הטובות והמלמדות ביותר בטיול. לפעמים שהחיים טובים, נוחים ותקועים, צריך קצת להקשות בכדי לשפר ולהתקדם. כל תהליך למידה וטיפול, מטיפול שיניים ועד טיפול פסיכולוגי כרוך בכאבים. מי שימנע מכאבים אלו לדעתי יחווה בשלב כלשהו בעתיד כאבים פנימיים חזקים בהרבה. אלו החיים שלנו ואף ערוץ טלוזיה לא ישכנע אותי אחרת.

חוזרים הביתה- לא פוסט אחרון

כן,מחר (30/03 בלילה), אנחנו חוזרים הביתה. לא תכננו להפתיע ולהופיע כך פתאום בארץ, ההחלטה התקבלה אתמול ולמעשה מהירות ההחלטה והיציאה אל הפועל קצת הפתיעה אפילו אותנו.

אחד הדברים שניסיתי לשפר בטיול הוא לא להתעסק יותר מדי בתכנון העתיד ועל כך כבר כתבתי באחד הפוסטים הראשונים ("תכנון ומקריות-הטיול כמשל לחיים"). הודו היא מצע טוב לאימון מסוג זה, דברים פה בדרך כלל לא עובדים כמו שאתה מתכנן או מדמיין ואכן עושה רושם שהתקדמתי בתוכנית האימון. אמנם הרגלים ישנים קשה לשנות וראשי עדיין עסוק יותר מידי בתכנון, אך השיפור העיקרי הוא שאני לא לוקח את עצמי יותר מידי ברצינות. אני עדיין מתכנן, אבל זוכר שרוב הסיכויים שהמציאות תכתיב אחרת ואת התכנון אפשר יהיה למעוך ולזרוק לפח התכנונים העולה על גדותיו. השלב הבא בתהליך האימון הוא לחסוך את שלב עודף התכנונים, להחליט החלטות יותר מתוך מצב ההווה ובכך להכניס יותר מנוחה ושקט לחיי.    

ההחלטה לחזור מתבשלת אצלינו כבר זמן מה. בשבועות האחרונים התחלנו להרגיש שמספיק לנו, אך גם הרגשנו שאנחנו רוצים לעשות עוד כמה דברים לפני שנעזוב את תת היבשת. מאז שנזרע בנו הרצון לחזור הביתה, נכנס לפעולה הצד המתכנן והתחלנו לחשוב, מתי כדאי לחזור ומה בדיוק נעשה עד הטיסה חזרה. כיוון שעד לנקודה זו, הטיול שלנו זרם מיום ליום מבלי תכנונים מיותרים מערכת התכנון הייתה מעט חלודה, אך במהרה חזרתי לסורי הסורר. בדיעבד אני  מבין (שוב) שכל התכנונים היו מיותרים. תוך כדי מחשבות ותכנון התרחשו דברים שחיזקו את הרגשת המיצוי והרצון שלנו לחזור לארץ (שלשול רומנטי, נסיעת לילה מטישה, הודים מתישים, ביקור של אחי ומשפחתו בארץ ועוד). שארית השהות המתוכננת שלנו בהודו, הלכה והתקצרה מיום ליום.

את הקץ למסכת התכנונים המשתנה ללא הרף, שמה צופית. אתמול בבוקר היא קמה ואמרה שהספיק לה מהודו ואין סיבה לעשות דברים בכח, רק בגלל שתכננו. לאחר הרהור בעניין והתלבטות קצרה אמרתי לצופית שאני מרגיש אותו הדבר והחלטנו להתקשר לחברת התעופה ולברר למתי יש כרטיסים לארץ. הרגשתי שאני חוזר לתוכנית האימון שלי להפחתת התכנון ושיפור הספונטניות. הרגשתי שוב בנוח בבגד האימונית שלי.  לאחר שיחת הטלפון, הבטנו זו בעינו של זה במבט מופתע והתחלנו לעכל שבעוד יומיים נהייה בארץ. עכשיו כשחזרתי לסורי הספונטני, אני יכול להמשיך לטייל… 

נ.ב-  בגישה ספונטנית זו, אני יכול להגיד שאני מתכנן פרסום של לפחות עוד שני פוסטים נוספים בהשפעת הטיול. אם אתם מתכננים לקרוא אותם, אתם מוזמנים להכנס לבלוג גם אחרי חזרתינו לארץ. הפוסט הראשון מתוכנן  לדבר על דברים שיהיה לי כיף (ואני מתכנן) לעשות בארץ. הפוסט השני מתוכנן לדבר על תכנונים לגבי עתיד הבלוג ומה אני מתכנן לעשות אחרי המוות.   תכננו את זמנכם כך שתוכלו להמשיך לקרוא ולהגיב.     

     

בגלגול הבא אאמין בגלגולים

בגלגול הבא אאמין בגלגולים
לא יהיה לי דבר ודבר לי לא יחסר

רוחות ההימליה יצננו תשוקותיי
אויר ההרים ימלא שאיפותיי

לא אהיה איש עסקים- אאעסוק באנושיות
לא אצא לחופשות- אהיה חופשי

לא אשיג, לא אלחם, לא אפרסם
פשוט אהיה, אקבל, אתבונן

אתבונן בגופי משתנה, מזדקן, הופך אדמה
בגלגול שלאחריו אחפש נחמה

אנשי הנוצה- פרסומת לא סמויה ולא ממומנת

אני לבד. מסביבי גבעות ירוקות, ציוץ ציפורים. אני חופשי., כך לפחות חשבתי. ארץ זרה, ברדיוס של מאות קילומטרים אין איש שמכיר אותי, הכפר הקרוב ביותר נמצא במרחק 5 דקות הליכה אבל גם שם אין איש שאוכל לדבר איתו באותה השפה. ההרגשה היא חזקה ומיוחדת אבל באופן מוזר אני לא מרגיש בודד.

הגעתי לעיירה הררית ולא פסטורלית בשם מדיקרי. מניסיוני ההודי, ידעתי לא לפתח ציפיות לעיירות שקטות ופסטורליות. הצדק היה איתי. כשירדתי מהאוטובוס החלטתי- פה אני לא נשאר. מזלי הטוב גלגל לידי את המקום הנפלא הזה. שטח טבעי במרחק 4 ק"מ מהעיירה ובו: 3 בקתות למגורים, מקלחת תחת שיח, שרותים, 3 עצים גדולים ושאריות מדורה. המקום משמש כבסיס לתיירים שיוצאים לטרקים באזור. חיפשתי שותפים לטרק, אך לצערי (שיותר מאוחר הפך לשמחתי), באותו היום לא היו שותפים ואני זכיתי בממלכה כולה למשך שלושת הימים הבאים.

אחת ההגדרות לחופש היא היכולת לעשות מה שרוצים. לפי הגדרה זו, החופש תלוי גם במה שרוצים. באותו הבוקר בממלכה שלי, לא רציתי הרבה. רציתי בדיוק את מה שיש ולכן הרגשתי חופשי. ישבתי ברגליים מסוכלות, עיניים עצומות והקשבתי לקולות הטבע ולהתרחשויות הפנימיות. ניסיתי לחוות את ההווה ולא לרצות דבר מלבדו. הדקה הראשונה הייתה קלה, אבל אחריה מישהו התחיל להפריע לי. כל מה שרציתי באותו הרגע היה שקט, אבל הוא מצידו המשיך להטריד אותי ללא הפסקה ובכך פגע בחופש שלי. אויב מתוחכם חדר לממלכה שלי, לתוך ראשי וגרם לי להבין שגם שאין איש מסביבי, אני עדיין לא אדון לעצמי.

המוח שלנו הוא כמו "טייפ" שמקליט ומשדר ללא הפסקה. ברגע שננסה לעצור את השידור, המנגנון האוטומטי יתחיל לשדר מחדש. המחשבה הראשונה שהתגנבה לראשי הייתה- "המממ… כמה טוב לי" השנייה- "אני צריך לספר על זה לצופית" ,אח"כ- " אני צריך לכתוב על זה בבלוג" ואחריה-"אוף הבלוג המחורבן הזה מטריד אותי, אני לא כותב כדי לרצות אחרים ואני לא מטייל בשביל לכתוב בלוג". ציוץ ציפור החזיר אותי להווה. פקחתי את עיניי ועל ענף סמוך ראיתי ציפור בעלת זנב מדהים באורך של כפעמיים אורך גופה. שוב מחשבה- "לפי תאוריית ההכבדה, הציפור מפרסמת את עצמה בכך שמראה שיש לה זנב כה ארוך ומכביד ובכל זאת היא שורדת". חזרתי להווה ואמרתי לה- היי ציפור גם אני איש נוצה (Feather-man) וגם אני מפרסם את עצמי- יש לי בלוג ולפעמים גם עלי הוא מכביד. היא לא ענתה. עוף מוזר…

Longtailed shrike

המוח שלנו גם הוא מכונה מוזרה- הוא משדר באסוציאציות. חשבתי על פרסומות ונזכרתי- מערכת הבלוג שלי מציעה להכניס פרסומות לבלוג ותמורת כל 1000 כניסות לקבל 8 שקלים. סכום כזה בארץ הוא זעום, אבל בהודו מדובר ב-80 רופי ששווים ארוחה זוגית מלאה כולל שתייה ומנה אחרונה. נשמע מפתה? נזכרתי במשפט ששמעתי מפי איש חכם- "ארוחות חינם יש רק במלכודת עכברים". אולי כדאי שאזהר.

המוח המשיך לדוש בנושא הפרסומות. פרסומות פוגעות בחופש הבחירה שלנו. מאחורי כל פרסומת יש אינטרס שהוא אף פעם לא טובתך האישית. הפרסומות נידחקות לכל פינה בחיינו, מנסות לקבוע מה טוב בשבילינו ועושות זאת בשיטות מתוחכמות. חלק משיטות אלו יוצרות במוחינו קישור בין האובייקט המפורסם לבין גורם נוסף. חלק מהקישורים האלה מעוותים עד כדי גיחוך. בחורה סקסית מפרסמת משקה לרקבון השיניים, טבע מדהים ושקיעה מפרסמים חברה להפצת הקרינה ופרות מפרסמות שוקולד. כל הזבל הזה נדחף לראשי במשך שנים ובבוקר אותו היום הפריע לי להנות מהשקט והטבע המקסים של דרום הודו. אך האם אפשר להאשים את הציפור בכל שטיפת המח הזו? הזנב הארוך הוא אמנם רק ייצוג של המוצר המפורסם (הגנים של הציפור), אך אם קישור זה לא יהיה אמין, יתפוס הנץ בזנב הארוך והפרסומת תרד משידור.

כמו הציפור החלטתי גם אני לפרסם את הגנים שלי. פרסומת זו לא מנסה למכור דבר ולא אקבל ממנה ארוחה חינם. הפרסומת נועדה להביע את הערכתי ולחשוף עוד קוראים לכתיבתם של כמה מאנשי משפחת "אנשי הנוצה" (Feather-men).

ראשון המפרסמים במשפחתי היה אחי שהחל בכתיבת הבלוג "גלות רוחנית" בשנת 2004. אחי אסף הוא דוקטורנט לפסיכולוגיה וכיום הוא לומד ומלמד בודהיזם. בבלוג שלו תוכלו לקרוא על: בודהיזם, פילוסופיה, פסיכולוגיה, הורות ועוד. אני קורא נלהב של הבלוג מתחילת דרכו וממליץ בחום- http://www.notes.co.il/assaff/index.asp בימים אלה יוצא לאור הספר "מה עוד אמר הבודהה" – מבחר תרגומי סוטרות מן הקנון הפאלי, בעריכתו המדעית של אסף. שיהיה במזל טוב. אני מחכה לחזור לארץ ולקרוא.

אבי התחיל לכתוב בערך בגיל חמישים ומאז הוא לא מפסיק לרגע. באינטרנט, תוכלו למצוא חלק קטן מכתביו באתר "סקופ", שם הוא מפרסם ככתב: http://www.scoop.co.il/user_homepage.html?reporter_id=153 אבא מעיד על עצמו באתר: –       נולד בעידן הבֵּיבִּי בּוּם, תשעה חדשים אחרי מלחמת העצמאות. עד גיל חמישים לא שאל שאלות, השתתף בכמה מלחמות, הצביע בבחירות והתנהג לתפארת מדינת ישראל. אז פרצה האינתיפאדה המזוינת שהביאה לו את הסעיף. הוא שוחרר ממילואים, נסע להודו, חזר בתשובה, נרשם לסדנה לשיפור כתב היד והתחיל לכתוב שירים. כל מילת תאור נוספת מיותרת ורק אציין שאני קורא נלהב שלו ושבקרוב יצא לאור ספר השירים הראשון שלו (אני כבר קראתי…).

פקחתי את עיניי והיא עוד ישבה שם. היה נדמה לי שהיא צוחקת עלי- "אע'לק מדיטציה…" מי שמפרסם את עצמו, היא אמרה, לעולם לא יהיה באמת רגוע. תמיד הוא ירצה יותר ממה שיש לו, אף פעם לא יגיע לסיפוק. המפרסם רוצה משהו שאין לו, שלא קיים בהווה ולכן יהיה מוטרד ולא חופשי. אם כך גברת זנב ארוך, מה זה אומר לגביך? את הרי פרסומת מהלכת, מח זעיר בגוף מגוחך. הציפור חייכה אלי מתחת למקורה. חופש, רוגע ואושר היא אמרה, הם מושגים שהאדם המציא. חיות בטבע לעולם לא רגועות, החיים הם מתח תמידי של השרדות והתרבות. ההבדל היחידי בינינו לבין בני האדם הוא שאנחנו מקבלות את המציאות כמו שהיא- "חיות בהווה".
ניסיתי להסביר לה שלמעשה אני לא מפרסם כלום, אלא רק מביע את עצמי, אבל היא כבר עפה. בהחלט עוף מוזר…

לידה מחדש

*עדיף לקרוא קטע זה אחרי הקטע- "חיים בריי קיימא ביערי…"

באותם הצהריים ביער סדהנא, רק העצים שתקו. שתיקתם באותו היום, לא הייתה השתיקה הרגילה והרוגעת של עצים, אלא שתיקה של פליאה ותדהמה. לו היה לעצים פרצוף, פיהם היה לבטח פתוח מעט ועינהם פעורות בפליאה.

שכבתי על מזרון שטח, מכוסה בסדין והתחלתי לנשום לפי ההנחיות שקיבלנו. להשתחרר ולקבל הם מילות המפתח בהתנסות זו. להשתחרר מכל מקובעות שיש לנו לגבי עצמינו ולקבל כל מה שמגיע, לא להלחם או להתנגד למה שמתרחש. ההשפעה היייתה מהירה בצורה מדהימה. כעבור מספר מעגלי נשימה בודדים, התחלתי לחוש דברים שלא הרגשתי מעולם. לא אפרט כאן את מה שעבר עלי, משתי סיבות שלא קשורות למבוכה או בושה., את האגו בהתנסות הלידה מחדש כדאי להשאיר הרחק מאחור. הסיבה הראשונה היא בכדי לא לפתח ציפייה לחוויה ספציפית, אצל מי שרוצה להתנסות בטכניקה. הסיבה השנייה היא, שיש חוויות שהן מעבר למילים וכל ניסיון לתאר אותם, יחטא למציאות ויקבע זיכרון חסר של החוויה.

בעודי שוכב שם, שקוע בהרגשות המוזרות שפוקדות אותי, קולות ורחשים החלו להשמע מסביב. נשימות המשתתפים נעשו כבדות ואליהן התלוו קולות שונים של גניחות ויבבות. מישהו החל לבכות וכמו במחלה מדבקת, הצטרפו אילו אחרים, אחר התחיל לצחוק, מישהו צעק ואחריו צווחות של אישה מבוגרת. בקצה השורה מישהי פירכסה והזיזה את כל הגוף ברעש ומהשורה לידי, שמעתי בכי של תינוקת, למרות שלא היה שם איש מתחת לגיל 18. כך שכבתי לי בתוך מחול השדים הזה, מוסיף את חוויותי לתוך בליל הטרוף. ניסתי לשחרר ולקבל כל מה שמגיע מבלי להלחץ או להלחם בכלום, כי הכל זמני ויש רק דבר אחד שחשוב להקפיד עליו בהתנסות הזו (ובכלל), – להמשיך לנשום. בין המשתתפים, שחלקם כבר לא מודע לעצם השתתפותו, עוברת המנחה ושתי עוזרותיה, מרגיעות, נוגעות בעדינות ומזכירות לנשום (לפי הטכניקה) כל הזמן. אחרי זמן מה, שלי נראה כקצר, אך מסתבר שהיה יותר מחצי שעה, התחילו להרגע הקולות. מדי פעם עוד נשמעה יבבה של מי שעוד לא השתחרר לגמרי ואז הנחו אותנו לשכב על הצד ולהרגע. כעבור כמה דקות התבקשנו לפתוח עיניים ולהתאסף לישיבה במעגל. לפני ההתנסות, התבקשנו לא להיות ליד מישהו שאנחנו מכירים ושסיימנו שמחתי לראות את צופית ובקושי רב, כאחרי מסע מפרך, כיתתי רגלי לשבת לידה ולשמוע מחוויות ההתנסות.

ישבנו במעגל כל משתתפי הסדנא ובעניים אדומות, סיפרו אלו שרצו בכך על חוויות מההתנסות. אחד סיפר שלא זוכר כמעט כלום, אך כשתודעתו חזרה אילו, מצא את עצמו מקופל בתנוחת העובר כשהאגודל בתוך פיו. אחרת סיפרה על זרמים בכל הגוף ואחרים סיפרו שידיהם נתקעו בתנוחה מסוימת ללא יכולת להזיז אותם. מעבר לחוויות הפיזיות, אנשים סיפרו על זכרונות והרגשות שעלו בהם בזמן ההתנסות, ובפתיחות מדהימה חלקו איתנו את שעבר עליהם. אחד סיפר על הבנות שהגיע אליהם בקשר להתייחסותו לאימו שנפטרה כשהיה צעיר, אחר סיפר על זיכרונות ו"פלש בקים" מלבנון ומשהי סיפרה על אונס שעברה בילדותה ושסוף סוף הצליחה לצרוח את כל הצרחות שלא הוציאה מפיה כשנאנסה. אותה בחורה סיפרה שמה שיצא ממנה באותו היום ביער, לא יצא ממנה בעשר שנים של טיפול פסיכולוגי.

כמו שאני רואה זאת, הלידה מחדש היא טכניקת טיפול ללא דרכים עוקפות. אם באמת משתחררים, היא חודרת ישר ועמוק לגוף, לנפש ולתת מודע מבלי לתת לך את האפשרות לנתח ולהבין דברים- מה שיש בך פשוט יוצא החוצה. אחד הבחורים הצעירים תאר את החוויה דרך העניים שלו. הוא סיפר שניסה כבר הרבה סוגים של סמים, אבל זה היה הדבר הכי חזק שהתנסה בו.

חיים ברי קיימא ביער, או מי חירבן לי בתת המודע?

בספרו "אבות ובנים" כותב שמעון זנדבנק שמספרי סיפורים, יותר משהם ממציאים ובודים דברים מלבם, מקשיבים בעצם למה שעולה מן הלא מודע שלהם ופשוט רושמים אותו. בתור מתעד חוויות ומספר סיפורים טרי, תהיתי איך מקשיבים ללא מודע?!

ישבתי ביער ששמו "סדהנא" (משמעות השם- חיפוש אחר האמת), וניסיתי להקשיב ללא מודע שלי. לא שמעתי כלום. בהקשבה והבעת תת המודע, יש משהו פרדוקסלי. כל מחשבה או זיכרון שעולים בראשי ונדמה לי שמקורם בתת המודע, מיד הופכים לחלק מהמודע. לטעמי הבעת התת מודע יכולה להעשות רק באופן לא מודע ולהבחן בדיעבד.

בתור חבר בקומונת יער סדהנא, זכיתי להשתתף בכמה סדנאות שהועברו על ידי חברי קומונה אחרים. במשך שבועיים התנסתי ולמדתי על טכניקות וגישות שונות שלטעמי כולן מנסות בסופו של דבר לחדד את המודעות שלנו עצמינו ולהאיר לנו חלקים מתת המודע החשוך והנסתר שלנו. הסדנאות כללו: יוגה, יוגה צחוק, בריאות וטבעונות, טכניקת המטמורפוזה ולידה מחדש. מבין אלה הטכניקה החזקה ביותר שחדרה הכי עמוק לתת המודע שלי היא הלידה מחדש, אך על כך אכתוב בפוסט הבא. מעבר לכל הטכניקות, בכל אחד מאיתנו יש כלי לחקר התת מודע. כלי פשוט ויום יומי או בעצם לילי., – החלומות.

הדבר הראשון שהראו לנו בסיור קבלת הפנים היה השרותים. מדריכת הסיור הובילה אותנו ועוד שתי בנות שהגיעו באותו היום, אל תא השרותים שבנוי כולו על טהרת הבמבוק והקש. הצטופפנו חמישתנו בתא, וקיבלנו הסבר על איך מחרבנים בצורה אקולוגית, ברת קיימא. כדי לייצר קומפוסט חרא טוב, כך הסבירה המדריכה, יש לשמור על הכללים הבאים: " בחור הזה משתינים, בזה מחרבנים ואם צריך להשתין בזמן החירבון, עושים זאת לתוך סיר קטן עם ידית עץ ואת השתן מהסיר שופכים לחור ההשתנה כיוון שרטיבות החרא פוגעת ביצירת הקומפוסט. את שטיפת התחת עושים לתוך חור ההשתנה ואם משתמשים בנייר טואלט, זורקים אותו לבור החרבון. לאחר השימוש מפזרים נסורת בבור החרא וסוגרים את המכסה. " ההסבר רווי הפרטים יחד עם השהייה עם ארבעת הבנות בתא השרותים גרמו לי לאי נוחות וכשייצאנו והמשכנו בסיור הרגשתי הקלה.

חוסר הנוחות בשיחה על הפרשות הגוף הוא לדעתי תולדה של תרבות המערב בה גדלתי. נושאים כמו הפרשות הגוף, מין ומוות הם נושאים שמלמדים אותנו בילדותינו לא להעלות בחברה. חרא כדוגמא, הוא דבר שמוציאים לתוך בריכת מיים קטנה, מכסים בנייר טואלט ובעזרת לחיצה קטנה שוטפים הרחק מאיתנו לעבר הלא נודע. ללחיצה הקטנה הזו יש לדעתי השלכות הן ברמה האישית והן ברמה החברתית.

שרותי הקומפוסט. מלמטה למעלה: מיכל מיים, חור ההשתנה+ סיר, חור החירבון, שק נסורת לכיסוי היציאות בסוף השימוש.

ברמה האישית הלחיצה על ידית ההדחה, דוחקת את נושא הפרשות הגוף אל תוך התת מודע, שם הוא מצטרף לנושאים אחרים שתרבותינו לא יודעת איך להתייחס אליהם (כמו מוות ומין). כשבחנתי את חלומותי כפתח אל התת מודע, לא הופתעתי למצוא שם חלומות על שרותים מזוהמים והפרשות (ואולי זה לא מפתיע כשמטיילים בהודו) על מוות ואנשים שמתו וכמובן על מין.

ההשלכות החברתיות של הדחת השרותים הם הרבה יותר ברורות. בכל הדחת שרותים אנחנו משתמשים ב- 4-9 ליטר מיים. אם נכפיל זאת ב 5 הדחות ליום וב-6 מליוון איש ניתן להבין את המשמעות העצומה למשק המיים בישראל. מעבר לכך, לאן זורמים המיים האלה שאנחנו כל כך שמחים להרחיק מביתינו?! ברוב המקרים מוזרמים השפכים למכוני טיהור שמטפלים בהם בעלות גבוהה , יוצרים מי קולחין להשקייה ואת הבוצה שנשארת מזרימים ברוב המקרים לים התיכון. השפכים שלא מטופלים בצורה זו, במקרה הטוב מוזרמים לבורות שיקוע ובמקרים אחרים לתוך ערוצי נחלים ומשם למקווה המים הנמוך באותו אזור.

בספרו "זבל אנושי" מתאר ג'וזף ג'נקינס את מעגל התזונה האנושית שלם וקטוע. המעגל הקטוע כפי שמתקיים בחברה המערבית הוא: דשן כימי => גידולי שדה => אכילה => הפרשה => פסולת וזיהום. המעגל השלם לעומת זאת הוא: אכילה =>הפרשה =>קומפוסט =>גידולי שדה =>אכילה. הדרך למעגל השלם מורכבת וכרוכה בהתגברות על מכשולים כלכליים, אדמינסטברטיבים, ופסיכולוגיים אך לטעמי זו הדרך הנכונה והבריאה לעצמינו ולסביבה. המעגל השלם, ימנע מאיתנו חשיפה לדשנים כימיים במזון שלנו, יחסוך כמויות גדולות של מיים, ימנע זיהום של מקורות מיים, יאפשר התתאוששות של בתי גידול פגועים ולבסוף יגרום לנו לפגישה והתמודדות עם ההפרשות שלנו ובכך נפנה מעט מקום בתת המודע העמוס והדחוס שלנו. אני לא בטוח שהצלחתי, להביע משהו מהלא מודע שלי, אך בדבר אחד ללא ספק נכשלתי והוא תאור פרויקט יער סדהנא. לסיום אעשה זאת בקצרה.

בסדהנא מתקיים המעגל השלם כמעט במלואו. ההבדל היחידי הוא שהקומפוסט מהשרותים לא מגיע לגינת הירק, אלא מעשיר את הקרקע ביער. שאר הזבל האורגני שמורכב בעיקר משאריות מזון, עובר תהליך קומפוסטציה ומעשיר את גינת הירק. מעבר לכך המקום מנהל את אורך החיים הכי בר קיימא שראיתי בחיי. המשמעות של בר-קיימא היא שאינו משתמש במשאבים מתכלים. האנרגיה במקום היא אנרגיה סולרית שמסופקת על ידי קולטי שמש, הבנייה היא מחומרים מקומיים, מבלי שימוש בבטון, ומעבר לכך יש הקפדה על כך שכל צרכי החיים יפגעו בצורה מינימלית בסביבה. משחת השיניים, הסבון והשמפו עשוים מחומרים טבעיים, סבון הכביסה הוא SOAP NUTS, שהם פירות של עץ מקומי שבהשריה במים משחררים חומרי ניקוי. שטיפת הכלים נעשית בשלושה שלבים: הראשון, מים לניקוי הלכלוך הגס ושפשוף הכלים בעזרת סקוץ' (או סיבי קוקוס) טבול באפר מדורה. השני, שטיפה בדלי עם מים והשלישי, טבילת הכלים במים עם שמן עץ התה לחיטוי. בנושא השירותים דובר כבר מספיק אך יש לציין שמי המקלחות והנוזלים מהשירותים מוזרמים לריכוז של צמחיית מים המשתמשת בנוזלים בצורה יעילה, כך שאין כלל מים עומדים. בכדי לסגור את מעגל צרכי החיים יש עוד נקודה אחת והיא המזון. המזון שנאכל בסדהנא הוא מזון טבעוני ללא שימוש בשמן וסוכר. הרעיון מאחורי הדיאטה הזו הוא טובת הבריאות וכן מניעת גרימת סבל לבעלי חיים.
מעגל החיים הזה הוא רק כלי המשמש למטרה סביבתית אחרת. הפרוייקט, שנוסד לפני 3 שנים, נועד לייער מחדש שטח של 70 אקר (כ-280 דונם) של יער טרופי יבש ירוק-עד, שנכרת במשך עשרות שנים על ידי הבריטים וההודים. בנוסף לתהליך היעור מתבצע בכל השטח ניהול משאבי מים שיוצר מקווי מים, מונע סחיפת קרקע ומעלה את מפלס מי התהום באיזור. ניהול משאבי המים הביא לחזרה של בעלי חיים טבעיים לאיזור ולהעלאה של מפלס המים בבארות של הכפרים השכנים בכ-6 מטרים, לאחר שבמשך שנים חלה ירידה מתמדת במפלס זה.
הפרויקט והמקום הם חלק מהיישוב "אורוויל" שהוא יישוב רב לאומי, בעל חזון מעניין בפני עצמו. פרויקט הייעור נוסד ומנוהל ע"י משפחה ישראלית (לשעבר) חברת אורוויל שמריצה את הפרויקט וגרה במקום. העבודה בפרויקט נעשית ע"י מתנדבים מכל העולם שמקיימים חיי קומונה אקולוגיים במקום. השהייה במקום היא ללא תשלום למעט תשלום על האוכל (80 רופי ליום) והתחייבות לעבודה של 5 שעות יומיות, חמישה ימים בשבוע. בכדי למנוע תחלופה גדולה של אנשים, השהייה המינימלית היא של שבועיים והתנאי היחיד לשהייה והתנדבות הוא איסור על שימוש בסמים ואלכוהול בזמן השהייה וכן שמירה על הדיאטה הטבעונית בגבולות אזור המחייה.

מעבר למשפחה המרשימה שכוללת את אבירם, יורית ואושר, מגיעים למקום משפחות נוספות מכל העולם וגם מתנדבים צעירים כמבוגרים ששוהים במקום לתקופות של שבועות וחודשים אחדים. מאז היווסדו הפרויקט נמצא בהתרחבות מתמדת. התרחבות זו תכלול בעתיד סטודנטים שיגיעו לקורסים והתנסות בחיים בריי קיימא וניהול פרויקט אקולוגי, סדנא ופורום "און ליין" בנושאי סביבה שייתקיימו אחת לכמה זמן באינטרנט (דרך סקייפ), שימוש באופניים היברידיות (טעינת מנוע ע"י השמש וע"י דיווש) ורכב שיונע בביו דיזל ויסע לייעץ לכפרים הסמוכים בבעיות סביבתיות ופתרונן.

אני ממליץ בחום על ביקור והתנדבות במקום ואם יש מבניכם שרואים את עתידם במקום כזה, יורית ואבירם מחפשים אנשים שייצטרפו באופן קבוע למקום ולפרוייקט.

לפרטים נוספים אתם מוזמנים לפנות לאבירם: aviram@auroville.org.in

בכל שבועיים מועברת במקום סדנא על הפרוייקט וחיים ברי קיימא בכלל: http://www.auroville.info/WISP/17_aviram.htm#top

רק בשביל לקבל חיבוק…

+ היום בערב קיבלתי חיבוק חם ושמעתי סוד מפיה של אישה הודית חייכנית בשנות ה-50 לחייה.
לא מדובר בסיפור רכילותי ועסיסי. צופית יודעת מהכל, היא עודדה אותי ויותר מכך, את החיבוק קיבלנו יחד.

ריח הקטורת מתערבב עם ריח הזיעה של האנשים העומדים מסביב. מוזיקה הודית נעימה מתנגנת ברקע ושזו מפסיקה נשמעים רק קולות ההתרגשות מהקהל. עשרות אנשים עומדים בשני טורים, האחד לנשים והשני לגברים ולזוגות. הקהל עומד ומחכה בתוך אולם גדול, מעין מקדש, ומתקדם לאט לעבר קידמתו, שם בלב ההתרחשות וההתרגשות יושבת "אמה".

אנשים עמדו מכל עבר. סדרן הודי שאל אותי לשפתי, התכופפתי על ברכי לעבר אישה שישבה על כיסא נמוך ולפני שהספקתי לראות את פניה, ראשי נדחף לעבר כתפה החסונה. למשך שניות בודדות הייתי שם ראשי לחוץ לכתפה., ברגע הקצר ההוא נדמה לי שהרעש סביבי נעלם ואז שמעתי אותה אומרת משהו באוזני. ציפיתי לשמוע מילה בעברית (כיוון ששאלו לשפתי), אך במקום זאת שמעתי רק מלמול מוזר בשפה המקומית, שאפילו שמה נשמע כמו מלמול- מליאלם.

מעבר להתרגשות לפני, לא הציפו אותי רגשות אדירים ומה שהרגשתי היה בדיוק מה שהיה שם-חיבוק מאישה הודית.
לאחר החיבוק, קיבלתי מידה מתנה קטנה עטופה בנייר, עזבתי את המקום טיפה הלום והמום, אך כיוון שהציפיות שלי מהחיבוק לא היו גדולות גם לא היתה אכזבה.

+ לאישה שסביבה מתקיים האשראם קוראים "מאטה אמריטנדמאיי", אך היא מכונה "אמה", שמשמעותו -אמא. אמה היא איש מדהימה לכל הדעות. היא נולדה למשפחת דייגים שגרה בדיוק במקום שכיום נמצא האשראם- בין הים הערבי במערב, לתעלת הנחל (Back water) במזרח.

לפי הסיפורים, כשהייתה ילדה עזרה אמה לאנשים הזקנים, החולים והעניים בכפרה וזאת למורת רוחם של הוריה. כשגדלה, החלו להתאסף סביבה אנשים. בתחילה היא קיבלה אותם ברפת שבחצר הבית, אך לאט לאט המקום לא הצליח להכיל את קהל המבקרים.

שמה של אמה הלך לפניה, וכשכספי התרומות החלו להגיע , היא השתמשה בהם לבניית בתי חולים, בתי ספר ולעזרה לאוכלוסייה ענייה ואוכלוסיות מוכות אסון כמו לאחר הצונאמי ורעידות האדמה בגוג'ארט ופקיסטן.
כיום סביב המקום שבו עמד ביתה, עומד האשראם שמורכב מאולם התכנסות (מקדש), חדר אוכל עצום, בית חולים וחמישה רבי קומות המכילים את תושבי ואורחי האשראם.

תמונה של חלק מהאשראם מבחוץ (צד הנחל). מבפנים מבקשים שלא לצלם.

+ לאמה אין אידאלוגיה מורכבת והרעיון המרכזי שלה הוא לתת אהבה ולעזור לאחרים. בנוסף לעזרה שהיא נותנת לאוכ' חלשות, היא פוגשת אנשים ועוזרת להם במילה טובה וחיבוק חם.
לפי הטורים הארוכים וכמויות האנשים שמגיעים מהודו ומכל העולם, אהבה היא מצרך מאוד נדיר בעולמינו. בשלושים השנים האחרונות, חיבקה אמה כ-24 מליון איש!
אמה עורכת באשראם "ימי חיבוק" ("דהרשן"), שלוש פעמים בשבוע ומפעם לפעם יוצאת לפגוש ולחבק אנשים במקומות אחרים בהודו ובעולם.

כמויות האנרגיה שיש באישה הזו הם כמעט לא אנושיות. הדהרשן באשראם מתרחש בערך מ 11 בבוקר ועד 18:00 ברציפות. ב 18:00 מצטרפת אמה לכל חברי האשראם לשירת שירי קודש הינדים ולאחר מכן חוזרת לקבל את האנשים שלא הספיקו לראות אותה לפני השירה.

+ ההתרגשות האמיתית מבחינתי, הייתה לראות את הדהרשן מהצד. ביום למחרת החיבוק שלנו, התיישבתי בצד של הגברים בכדי לצפות בהתרחשות.
אנשים מכל הסוגים, הגילים, הצבעים ומכל מדינות העולם הגיעו לפגוש את אמה. ההתרגשות סביבה הייתה עצומה. אנשים בוכים, צוחקים, מביאים לה מתנות ולפעמים מחליפים איתה כמה מילים. אמה מקבלת את כולם, מחייכת, מחבקת ולפעמים צובתת בלחי, צוחקת או נותנת נשיקה בעיקר לילדים לזקנים ולחולים.
למרות שלטעמי חברי האשראם איבדו כל פרופורציה בהערצתם אליה ולמרות שעניין החיבוק נראה כבר מעט תעשייתי, באמה עצמה יש משהו פשוט, אמיתי, שמח וטוב בצורה מדהימה. הכוחות והיכולת שלה לתת לאחרים, ירשימו לטעמי גם את הספקנים והציניקנים הגדולים.

+ סדר היום באשראם: לפי אמה, עבודה רוחנית על עצמך, צריכה להיות משולבת בנתינה לאחרים. היא ממליצה על לפחות שעתיים ביום של נתינה מסוג זה.
אורח החיים באשראם לא נוקשה ולמעט כמה חוקים בסיסיים אורחי האשראם חופשיים לעשות כרצונם. דיירי האשראם שומרים על שגרה יומית והאורחים מוזמנים להצטרף. סדר היום כולל- ארצ'נה (דקלום אלף השמות של האם האלוהית), מדיטציה על שפת הים, ארוחות, בהאג'ן (תפילות בצורה של שירים הודים) ושרות (Seva) – פעילות התנדבותית לטובת נתינה ועזרה לאחרים. הפעילות יכולה להיות כל עזרה באחזקת האשראם או עזרה בפרויקטים מחוצה לו.

את סדר היום והילכות האשראם, הציג לנו בחור צעיר בעל אנגלית טובה, ביום הראשון כשהגענו לאשראם. באותו היום פגשנו מכרה ישראלית שגרה באשראם בארבע השנים האחרונות. הישראלית סיפרה לנו שהבחור שהעביר לנו את הרצאת ההכרות הוא לבנוני שחי באשראם כבר יותר מ-10 שנים. השילוב של ישראלית ולבנוני שחיים באותו האשראם בהודו בעיני הוא מוזר ומרגש גם יחד. החיבוק של אמה, כך מסתבר, אינו מבחין בין הלאומים השונים ואין ספק שעדיף לקבל חיבוק ממנהיגה רוחנית כמו אמה, מאשר ממנהיג רוחני כמו נסראללה או ממנהיג חומרני כמו אולמרט.

+ ה- Seva שלי ושל צופית היה לא שיגרתי. ביום הראשון, כאשר ניגשנו לשולחן ה- Seva וגילנו שכרגע זקוקים בעיקר לעזרה בפעילות השוטפת, התנדבנו לעזור בהגשת ארוחת הצהריים. בבוקר למחרת גילינו משהו שגרם לנו לשנות את יעודינו כמגישי ארוחת הצהריים הקבועים.
הזבל שמיוצר באשראם ממוין לפחים שונים לפי תכולתו: פלסטיק, נייר, זכוכית, חומר אורגני וכו,. המיון כשלעצמו הוא טוב, אך כמו בהרבה דברים בהודו, כשלומדים משהו מהמערב- לא תמיד מפנימים את כל התהליך. אחרי המיון הפלסטיק והנייר נשרפים והזבל האורגני פשוט נזרק לנהר.

פעילות ה-SEVA שלנו הלכה והתרקמה. בשלושת הימים הבאים, ארגנו פינת קומפוסט ומהזבל האורגני שאספנו במשך יומיים, הכנו בערך טון קומפוסט.

מחלקת האקולוגיה באשראם , סיפקה לנו "Effective Micro organisms) "EM), שזו תערובת שמזרזת את תהליך הקומפוסטציה לכדי חודש וחוסכת את הצורך בערבוב. מזלנו שפר ובנוסף, אחד מתושבי האשראם הקבועים התענין בפרויקט ואף קיבל את ברכתה של אמה לקידום הנושא. הבחור אמר שימשיך את הפרויקט גם לאחר שנעזוב ולנו נותר לקוות שהתחלנו מסורת חדשה ובכך עזרנו לאשראם ש"אוהב כל חי" לפגוע קצת פחות בחי שמסביבו.

לעוד מידע על האשראם:

www.amritapuri.org

לעוד מידע ושימושים נוספים ב EM :

www.emrousa.co

דגים בבית הכנסת

דגים כאנשים.

שוחים בלהקות, למעשה בודדים
נסחפים עם הזרם, חשים מיוחדים.
במים הרדודים נראים אותו הדבר
בעומק האוקיאנוס לכל אחד יש עבר.
P.J Jhonson

כשהגענו לשחרית של שבת בבית הכנסת בקוצ'ין, קיבל את פנינו בחור בשם אשר. אשר, עטוף בטלית ונעול בנעלי ספורט בצבעי ירוק וכתום זוהרים, פנה אלינו בעברית עם מבטא הודי והזמין אותנו להכנס. מהרגע הראשון הבחנו שאשר לא קוצ'יני ומאוחר יותר התברר שהוא מיהודי ה"מאראסים" המכונים "בני ישראל". עברנו דרך עזרת הנשים וביניהן יושבת אישתו של אשר שנראית ישראלית ממוצא הודי. הזוג הצעיר, כך התברר, גר כמה שנים באילת וכיום הם חיים בהודו.
בכניסה לאולם התפילה הנחתי את סנדליי לצד קבוצת נעליים וסנדלים שהיו מונחת במקום. כיבוד בית הכנסת בכפות רגליים חשופות כנראה נטמע ביהודי קוצ'ין בעקבות השפעת דורות רבים של חיים בשכנות טובה לצד ההינדים והמוסלמים.
אשר צייד אותי בסידור, כיפה וטלית ולפני שהספקתי להתישב ניגש אלי יהודי גדול מידות, שהיה הדבר הרחוק ביותר מיהודי קוצ'יני שרק יכולתי לדמיין. האיש, שעורו הלבן ומידותיו הגדולות בלטו במיוחד בנוף ההודי, לחץ את ידי וברך אותי לשבת שלום.
בכדי לא להרגיש היחיד שלא יודע באיזה עמוד בסידור צריך לקרוא, התישבתי ליד זוג תיירים יהודים, אבא ובן, שלבשו ברישול את הטלית ונראו מעט אבודים. האב סיפר לי שהגיע מדרום אפריקה לטיול בהודו ושלא היה בבית כנסת מאז בר המצווה שלו.
לפתע התנגן מקהל המתפללים שיר מוכר ושמחתי להצטרף לשירת "מעוז צור" בניגון מעט שונה משהכרתי. כשנסתיימה השירה, הסברתי לדרום אפריקאי שזהו שיר חנוכה בעברית והוא אמר שבכלל לא ידע שחוגגים בימים אלו את החג, הוא הוסיף שאת חגי ישראל הוא לא ממש זוכר ושהזיכרון העיקרי שלו מהילדות היהודית הוא הישיבה בבית הכנסת בשבת בין הגברים המבוגרים שדיברו רוב הזמן על עסקים. בזמן שדיברנו נשמעו צלצולי פעמונים מהמקדש ההינדי או הכנסייה השכנים.
לאחר ששיחתינו הסתימה, שקעתי במחשבות על הפלורליזם ההודי, על הקבלה של השונות הגדולה ושל כל הדתות והכתות המתקימות יחד בתת היבשת. את מחשבותי קטע אשר, כשניגש אלי ושאל אותי לשמי ולשם אבי. עניתי לו, וכעבור מספר דקות נקראתי לדוכן הקריאה בתורה במרפסת הנמצאת בקומה מעל אולם התפילה.
עמדתי בדוכן ליד סם, יהודי קוצ'יני זקן, בעל צבע עור לבן יחסית, האחראי על בית הכנסת. משפחתו של סם הגיעה לקוצ'ין מאירופה במאה ה-14 וכשעלו יהודי קוצ'ין לישראל בתחילת שנות ה-50, החליט סם להשאר בהודו. סם הורה לי להקריא את הברכה שהיתה כתובה בעברית בתוך מסגרת תמונה. לאחר מכן המשיך בהקראת פרשת השבוע, בעברית ללא כל טעות ומבלי להבין את משמעות המילים. לאחר סיום התפילה, הזמין סם את כל אורחי בית הכנסת אליו לבית לקידוש.
בביתו של סם התאספנו קבוצה של יהודים מארצות שונות וכמעט לכל אחד מאיתנו שפת אם שונה. לאחר הקידוש הגיש לנו המשרת ההודי קציצות עדשים מטוגנות (פלפודה) ועוד מאכלים מקומיים רוויי שמן, שלמרות כמויות השמן הגדולות, לא הוגשו במיוחד לחנוכה. עם האוכל התחילה גם התקשורת בין האנשים והמבטים הבוחנים מבית הכנסת הפכו לשיחות קולחות.
בין הסועדים פגשנו את יוסף ואברהם (המכונים בהודו "סם" ו"אניל"), אב ובנו, קוצ'ינים החיים בעיר השכנה ארנקולם. אניל, בנו של סם, הוא מדריך תיירים מקומי שמדריך בין השאר קבוצות של יהודים קוצ'ינים שבאים לטיולי שורשים.
סם סיפר לי בעברית רהוטה על העבודה של בנו ועל כך שבנו מתכוון בקרוב לעלות לארץ. כששאלתי אותו האם אין בית כנסת בארנקולם, סיפר לי בקול שקט ש"באבו" הבחור שיושב מעבר לשולחן פתח בבית הכנסת הישן בארנקולם חנות לדגי אקווריום ומשתלה.
כשסיימנו לדבר נתן לי סם את כרטיס הביקור שלהם וזה הצטרף בארנקי לכרטיס הביקור של אשר שעובד כרופא הוליסטי (קיבל את פנינו בבית הכנסת).

כטיס הביקור של אשר.

בעודי מדבר עם יהודי קנדי ויהודיה מניו-יורק, צופית שוחחה עם אישתו של סם ועם מספר קוצ'ינים מהדור הותיק, בכדי לברר האם הם מכירים את משפחת סבתה שגרה עד שנות ה-50 בכפר הסמוך- מאלה. כאשר היהודי הקנדי סיפר לי שהוא ואישתו גרו ועבדו שנתיים בכלכתה, הבחנתי שצופית עברה לדבר עם היהודי גדול המידות שברך אותי בבוקר ולפתע נשמעו קולות שמחה וחיבוקים בינהם.
המחבק העונה לשם חיים, הוא יהודי אמריקאי שגר כבר ארבע שנים בקוצ'ין ולפני שלוש שנים עזר לאחות של צופית שכספה נגנב כשביקרה בקוצ'ין. חיים שהתגלה כאמריקאי שמח ודברן, הזמין אותנו לבקר בביתו במוצאי השבת יחד עם זוג תיירות נוסף. גם לאחר הביקור בביתו לא הצלחנו לרדת לעומק הסיבה האמיתית לכך שהוא גר בקוצ'ין וסיפורו נשאר בשבילינו תעלומה.
ביום ראשון, לאחר סוף שבוע עמוס במפגשים וחוויות, נסענו לראות את ביתה של סבתא של צופית בכפר מאלה. בדרך,עצרנו בעיר השכנה ארנקולם, כדי לפגוש את סם ואניל וכדי להתרשם מבית הכנסת \משתלה \חנות לדגי נוי. סם ואניל היו עסוקים באותו היום והצטערו שלא יכלו לפגוש אותנו, אך הביקור בבית הכנסת, יצא אל הפועל.

התהלכנו ברחובות האזור המסחרי בארנקולם ושאלנו את המקומיים היכן נמצאת המשתלה- " COCHIN BLOSSOMS". המשתלה הייתה מקום מוכר וידוע למקומיים ולאחר הליכה קצרה נגלה לענינו שלט דהוי ומוזר הנושא את שם המקום. על השלט הודפס שם המשתלה על רקע תמונות צמחים ודגי נוי, בתחתיתו היה כתוב- " Synagogue" עם איתורי "חמשה" ומגן דויד ובראש השלט הודבקה מדבקת "נחמן מאומן".

השלט בכניסה למשתלה של באבו

בתוך המשתלה פגשנו את "באבו" שישב ליד הקופה והזמין אותנו באנגלית להכנס ולראות את בית הכנסת.
נכנסנו לחדר אחורי והמראה שניגלה לענינו היה מוזר ומעט עצוב. ארגזים של אוכל לדגים, שרשראות פרחים מפלסטיק ועציצים היו מונחים בכל מקום. צעדנו בזהירות בין ערמות הציוד לעבר דוכן הקריאה והארון שבו היה מונח בעבר ספר התורה. על הארון היה כיתוב בעברית ומהתקרה נתלו אהילי זכוכית צבעוניים שנתרמו לבית הכנסת.

אולם התפילה בבית הכנסת בארנקולם

כשיצאנו שוחחנו מעט עם באבו שהתגלה כבחור חברותי ונחמד. באבו סיפר לנו שהוא עובד מאוד קשה, כל יום, במשך כל היום ולפעמים אף מטרידים אותו בפלאפון בשעות מאוחרות בעניין עצה לגבי דג אקווריום חולה. בכל שבת בבוקר נוסע באבו לבית הכנסת בקוצ'ין ולאחר התפילה ממהר לחזור למשתלה.
גם במקרה זה כמו אצל מוכר הפרחים בכניסה למקדש בפושקר, ניתן להגיד שבעזרת השם- פרנסה לא חסר לו.

תכנון ומקריות- הטיול כמשל לחיים.

F.

שעור חשוב שמלמד אותנו טיול זה, הוא הבנת ההבדל בין מה שאנחנו מתכננים לבין מה שקורה בפועל. בטיול עם הגמל, בולטת העובדה שקיימת למעשה בכל שלב בחיים., – אנחנו לא באמת יודעים איך יראה המחר. בטיולינו הנוף משתנה מיום ליום, הכפרים מסומנים במפה כנקודות, הנחלים כקווים ולכן אין לנו מושג איך הם נראים במציאות ומה יוליד יום.

מניסיונו הקצר בטיולינו הגמלוני, למדנו כי המפתיע גובר על הידוע מראש. הטיול מבחינה זאת הוא משל לחיים- מהלך חיים קצר ומרוכז.

להלן דוגמא אחת למתוכנן מול המפתיע בטיול זה. היום בבוקר התחלנו יום שלישי של הליכה בתוך ערוץ רחב וחולי שנראה כאילו אין לו סוף. ההליכה בחול, העמסת הגמל ופריקתו מדי יום, הבישול היומי על מדורות , בגדים מזוהמים והרתחת המיים היומית- כל הפעולות הללו התחילו להטיש אותנו והיינו זקוקים למנוחה. הקש ששבר את גב הגמל (מדובר רק בביטוי) הוא שהמיים באזור זה הם מיים מליחים. שתיית המיים הופכת לסיוט ואפילו התה יוצא מלוח. הדילמה עלתה בערב. אנו זקוקים למנוחה, לכביסה ולחידוש כוחות, אך מצד שני זקוקים גם למיים מתוקים ומרווים ואם אפשר אז גם שיהיו מיים מינרלים שלא נצטרך להרתיח על מדורה. באותו הערב ובבוקר למחרת התלבטנו רבות, האם לעשות יום מנוחה שיכלול כביסה ומקלחת מבקבוקי מיים מליחים או להמשיך בעוד יום הליכה בין 20 ק"מ ולהגיע לעיירה גדולה שבה נוכל כנראה להצטייד במיים מינרלים מתוקים ומרווים. לאחר התלבטויות רבות, החלטנו על יום מנוחה ובבוקר הלכנו כק"מ לכפר הקרוב רק בכדי למלא קצת מים מליחים ולחזור לערוץ למצוא לנו פינת חמד להעביר בה את יום המנוחה. כשהגענו לכפר ביקשנו מאחד המקומיים ,שהגיע כדי לראות את האורחים המוזרים, מים בשבילינו ואוכל בשביל הגמל . בעודנו מחכים שיביא את מבוקשנו, עזר אומץ אחד מעשרות האנשים שהתקבצו סביבינו והזמין אותנו לארוחת בוקר. צופית ואני הסתכלנו אחד על השני, כאילו מתלבטים, אך היה ברור לשנינו שלא נסרב וכך צעדנו איתו לביתו שבקצה הכפר. הגענו לביתו ולאחר שיחה בשתי שפות ובעיקר בשפת הסימנים ולאחר התמונה המסורתית שכל משפחה מארחת מבקשת, הגיע האוכל. ישבנו לאכול ואחרי ששבענו, הציע המארח ללוות אותנו בחזרה לכיוון הערוץ שבו הלכנו.

שבעים ומעט מאוששים הלכנו איתו חושבים על מקלחת הבקבוקים ויום המנוחה שמצפה לנו בערוץ הנחל. בדרך עצר מארחינו לרגע אצל אחיו והזמין אותנו להכנס ולהגיד שלום. אחיו שיש לו באר פרטית בחצר, מיד הציע לנו צ'אי ועוגיות ועד שזה יהיה מוכן הוא מילא לנו דלי עם מים, נתן סבון ואמר לנו להתקלח. שוב היה קשה לנו לסרב להזמנה ולאחר המקלחת קיבלנו ממארחינו החדש, שמן מיוחד וריחני כדי למרוח על השער. לאחר שתיית הצ'אי, החליטו מארחינו שלצורך התמונות המסורתיות הם צריכים להלביש את צופית בסארי ולי הם הלבישו על הראש את "הכובע" של אב המשפחה. כל העניין היה די משעשע וכך הצלחנו כולנו לצחוק ביחד מבלי ממש להבין זה את שפתו של זה.

צופית לבושה בסארי ואני ב"תרבוש" הודי (מצטער על התמונה הזעירה, אין בידי את העותק המקורי). לתמונה המוגדלת, אתם מוזמנים להכנס לאלבום התמונות (קישור בצד שמאל של המסךבעמוד הראשי של הבלוג).

בשעה 14:00, עזבנו את הכפר מאוששים וטובי לב והחלטנו שנמשיך ללכת ובניגוד לתוכניות, ננצל את שארית היום להתקדמות. כיוון שהמפתיע גובר תמיד על המתוכנן, החליט גמלינו שלאחר שאנחנו נהנו גם לו מגיע והוא סרב ללכת בקצב ראוי להתקדמות. לאחר מאבקים מטישים, החלטנו לעצור בשעה מוקדמת לחניית הלילה ולתת לגמלינו את מבוקשו.

המסקנה הכללית שלי מארועים מסוג זה, היא שהתכנון הוא ראוי, אך אין להשקיע בו אנרגיה ייתרה. כמו כן, כיוון שלעולם אין אנו יודעים מה יביא יום, כדאי לקבל את הלא צפוי והמפתיע בשימחה. כדאי לנסות ולחשוב על כל האפשרויות, אך כמו שחכמים ממני אמרו – "הצפוי ביותר הוא הבילתי צפוי".