בית ידידותי לסביבה

לפני שבונים בית מחומרי בניין טבעיים, משתמשים באנרגיה סולארית, קונים רכב היברידי ומשקים את הגינה במיים אפורים, להלן כמה צעדים פשוטים שכל אחד יכול לעשות בביתו (ואנחנו עושים בביתינו) לטובת חיים יותר ידידותיים לסביבה.

 1. ניילון. בישראל נצרכות מדי חודש כ-430 מיליון שקיות פלסטיק ברשתות השיווק, כ-2 שקיות ליום לאדם (אדם טבע ודין, 2007). איך מצמצמים את השימוש ברמה הפרטית?  מגיעים לסופר עם שקיות מהקניות הקודמות ועם שקים מבד. מעבר לכך  לא קונים שקיות ועושים שימוש חוזר בשקיות מהסופר לזבל, סנדויצ'ים וכו'. את מלאי השקיות לשימושים השונים ניתן לחדש בעת הצורך כשעושים קניות.  אני מודע לבעיית חוסר האטימות של שקיות הסופר בשימוש כשקיות זבל. אומנם ניתן לחיות עם הבעייה הזו (אנחנו עשינו זאת במשך שנים) אבל הפתרון היותר מוצלח לבעייה הוא יצירת זבל יבש (ראו סעיף 4).

בעניין שימוש בשקיות נייר קיים ויכוח. נייר עשוי מעץ וכלל השינוע משלב חומר הגלם ועד למוצר של שקית נייר (שהיא עצמה כבדה יותר מניילון) דורש אנרגיה רבה ולכן פליטת Co2 רבה לאטמוספירה וזאת בנוסף להשפעות הישירות של עץ שנכרת. מבחינת הזבל שנוצר לאחר השימוש הנייר עדיף בהרבה על הניילון.

2. נייר. אין צורך לקנות נייר לכתיבה! זו השנה הרביעית  שלי ושל זוגתי באקדמיה ובמשך שנים אלו, לא היה לנו צורך לקנות נייר אפילו פעם אחת. את כל הסיכומים, הלימודים וההדפסות עושים על דפים שכבר מודפסים מצד אחד. דפים אלו מצטברים בכל בית מנייר שמקבלים בהזדמנויות שונות. במקרה ואלה אזלו אפשר למצוא דפי טיוטה בכל פח ניירות משרדי. את הדפים המשומשים (מודפסים משני הצדדים) איספו בשקית בבית וכשזו מתמלאת זרקו אותה בפחי המחזור שמפוזרים ברחובות ובמוסדות הגדולים (פחים של חברת "אמניר").   

 3. נקיון הבית. רוב חומרי הניקוי עשויים חומרים סינטטיים, רעילים וקשי פרוק. לבעייה זו עוד לא מצאתי פתרון ראוי אך אני יכול להציע כמה שיפורים. השתמשו בחומרי ניקיון טבעיים, הדבר טוב גם לבריאותכם הישירה וגם לסביבה. אנחנו משתמשים בחומרי ניקוי של חברת Ecover. הפתרון הוא לא אידאלי מכיוון שמדובר בתוצרת חוץ. הבאת המוצרים לארץ כרוכה בפגיעה סביבתית וקשה להעריך מה יותר ידידותי לסביבה-חומרי ניקוי סינטטיים תוצרת הארץ או טבעיים תוצרת חוץ. לאחרונה שמעתי שיש חברה ישראלית המייצרת חומרי ניקוי טבעיים אך לא הצלחתי למצוא את שמה או איפה מוכרים את מוצריה . אם מישהו יודע אשמח לשמוע. 

מעבר לכך פתרון טוב אף יותר הוא שימוש במוצרים טבעיים ולא מעובדים : לימון: מלבין כלים ומתקנים. חומץ מהול במים מצוין להברקת מראות, מרצפות, שיש ומשטחים מרוצפים, וכן להסרת אבנית מהקומקום  (ממלאים במים, מוסיפים מעט חומץ, מרתיחים וממתינים, והאבנית נושרת). חומץ טוב גם לשטיפת רצפות: מוסיפים לחצי דלי מים רבע כוס חומץ וטיפות אחדות של שמן אתרי – אקליפטוס, לוונדר וכד´. הרצפה גם מבריקה וגם מדיפה ריח טוב (מתוך כתבה של אסף לויתן). אני חייב להודות שעוד לא ניסיתי, אבל אני מבטיח לנסות כשייגמרו לנו חומרי הניקוי של אקובר. דבר אחד שכן ניסיתי (בהודו) הוא אגוזי הכביסה. מדובר בפרי של צמח שגדל בצפון הודו והוא משמש כחומר ניקוי לכביסה (ביד או במכונה). שמחתי לראות שניתן להשיג אותו בארץ. אבל צריך לזכור את ההסתייגות שהמוצר מיובא. בכל מקרה להלן הקישור למי שמעוניין.

אגוזי כביסה- http://www.biglal.co.il/websites/chitulim/716.asp

4. קומפוסט. הקלות שבהכנת קומפוסט בבית היא מבחינתי הגילוי הסביבתי המרעיש של התקופה האחרונה. האנרגיה שאנחנו משקיעים בהכנת הקומפוסט היא ללא ספק יותר קטנה מהאנרגיה שהשקענו בלהעלות את הזבל מהבית אל הפח ברחוב. בעזרת מתקן פשוט (ראו תמונה), אנחנו זורקים את הזבל האורגני ישירות מחלון המטבח לתוך חבית הקומפוסט. החבית היא חבית פלסטיק מחוררת, דבר שמאפשר חדירת חמצן פנימה (מונע ריקבון אנ-ארובי שיוצר ריח רע). כל מה שצריך לעשות הוא בערך פעם בשבוע לערבב מעט את תוכן החבית ולהוסיף מעט עלים יבשים. באופן מפתיע לתוכן החבית אין כלל ריח רע. כשהחבית מתמלאת, מניחים אותה לחודש-חודשיים כדי שהזבל יעבור "קומפוסטציה" ויהפוך לחומר דישון  (ובנתיים ממלאים חבית חדשה). התוצאה היא חומר דמוי אדמה שטוב לזיבול הגינה. ההשפעה הסביבתית של קומפוסט היא עצומה- פחות זבל שמשונע, מטופל ונקבר, פחות שימוש בשקיות  ופחות פליטה של גז מתאן (CH4) לאטמוספירה (המתאן הוא גז חממה שנפלט ברקבון אנ-ארובי. השפעתו על אפקט החממה גדולה יותר מהשפעת ה- Co2).   

 חבית הקומפוסט והצינור אל חלון המטבח שלנו.

5. צרכנות.  אחד העקרונות החשובים בשמירה על איכות הסביבה הוא צרכנות נבונה. בתור עקרון מנחה – קנו פחות, קנו רק מה שאתם באמת צריכים ושימו לב מה אתם קונים. אנחנו לדוגמא, אבזרנו דירה מבלי לקנות כמעט שום דבר חדש ואם קנינו עשינו זאת דרך יד שנייה. איך לא קונים? – משיגים מפה ומשם (בעיקר מציוד מיותר שמאוכסן אצל ההורים), מוצאים ברחוב, משפצים ומתקנים.  בהקשר זה יש פרויקט יפה של "שיתוף חפצים". הפרויקט נקרא אגורה והוא מנוהל דרך אתר אינטרנט שבו ניתן לפרסם דברים למסירה או לאסוף מהמפרסם. באינטרנט קיימים גם עשרות אתרים המפרסמים מוצרים יד שנייה . שיטה נוספת "להיפטר" מציוד שאין בו צורך הוא לארגן מכירת ציוד משומש. בשנים האחרונות ארגנו שתיים כאלה שהיו הצלחה גדולה. פרסמנו בשכונה, הכנו עוגיות, קבענו מחירים לציוד ופתחנו את ביתינו. בשתי הפעמים מכרנו ציוד שלנו ושל חברים ואפילו הרווחנו לא מעט מהסיפור. אם בכל זאת יש צורך לקנות מוצר חדש, שימו לב האם ארץ היצור היא ארצכם. הדבר לא נובע מציונות או לאומיות אלא מטעמי חסכון באנרגיה. מוצר שמיוצר מחוץ לארץ צריך לעבור דרך ארוכה מהייצרן ועד לבית הצרכן. המשמעות של מרחק זה מבחינה סביבתית הוא צריכת דלק, פליטה של מזהמים ו- Co2 וזיהום ים במקרה של הובלה ימית. לסיום אני מקשר לפוסט אחר שלי שנקרא "הנאה היא קניות". השורה התחתונה של הפוסט היא שכל אחד יכול לבטל את קבלת חוברת ה"מוצרים תמורת כוכבים" שמקבלים דרך כרטיסי האשראי בצורף לחשבון החודשי. החוברת היא בעייני עידוד לצרכנות שלילית, מיותרת של מוצרים באיכות לא טובה וזאת בנוסף לעובדה שהחוברת בעצמה מוסיפה מדי חודש לנפח הזבל שלנו.  הביטול נעשה על ידי שליחת מכתב בקשה לחברת האשראי. כעדכון לפוסט הקודם, בעקבות המכתב אכן הפסקתי לקבל את החוברת.  

לסיום אני מצרף קישור לסרטון קצר (20 דקות) שמסביר בצורה יפה את הרעות החולות של תרבות הצריכה. מעניין ושווה ביקור! – http://www.storyofstuff.com/

המצאת העתיד

לא צריך עין חדה במיוחד כדי להבחין שהנוף השתנה. הבית החליף את הסירה, הים וההר החליפו מקומות, הצורות עגולות יותר, הכחול בהיר ומרוחק יותר, הצבעים הקרים החליפו את הצהובים והאדומים.

 

גם בי חל שינוי, אך כדי להבחין בכך צריך עין חדה במיוחד. הפנמת הבנות ייצבה את הטלטלות, חששות התחלפו בציפייה ללא נודע, ההתנהלות יותר עגולה, בהירה ומרוחקת, הצבעים הקרים והרוגעים מחליפים את השאפתנות החמה. 

  

יום לפני שנודע לנו שחיים חדשים נוצרים בבטנה של זוגתי, כתבתי בבלוג תגובה לפוסט מעניין שקראתי. למרבה האירוניה נושא הפוסט היה המוות (שיחה אודות המוות/ "אתון עיוורת").

 בתגובה לאותו הפוסט  ציטטתי משפט יפה שכתבה  "אתון עיוורת": “אני משתמשת בחומרים מהעבר כדי לצייר לעצמי עתיד שבו אין כל הפתעה. אינני יכולה להמציא משהו שמעולם לא פגשתי בו, שטעמו זר לי לחלוטין. אני לועסת כל הזמן את אותם חומרים ישנים. אין התחדשות. על משפט זה כתבתי- "דבר שחוזר על עצמו לא מעט גם בחיי, משהו שכדאי להיות מודעים אילו ולהזכיר לעצמינו בשלבים שונים בחיים. העתיד מלא הפתעות- יש התחדשות.

ביום למחרת קיבלתי את השעור המעשי הכי חזק שקיבלתי  בחיים- העתיד מלא הפתעות. הנטייה להשתמש בחומרים מהעבר כדי לצייר עתיד שבו אין כל הפתעה הוא מוטעה לחלוטין.  לא ניתן  להמציא את העתיד, משהו שמעולם לא פגשנו בו, שטעמו זר לחלוטין. יותר מכך, לדעתי הנטייה לצייר את העתיד מגבילה אותנו ומצמצמת את חווית החיים שלנו לדברים שאנחנו חושבים שיקרו לנו ולדברים שאנחנו חושבים שאנחנו יכולים לעשות. העתיד לא ידוע ואין טעם להשקיע הרבה אנרגיה בלנסות לדמיין אותו, גם לנסות ולתכנן זו במקרים רבים אנרגיה מיותרת ואת דעתי על כך כבר כתבתי באחד מהפוסטים הראשונים בבלוג (תכנון ומקריות – הטיול כמשל לחיים).   

ישנם רגעים מעטים בחייו של אדם שבהם החיים מבליחים במלוא עוצמתם. ברגעים כאלה החיים פשוט קורים, ללא האשלייה שאנחנו מבינים או שולטים במה שמתרחש. יישבנו בקניון המגעיל, מסביבינו אנשים ריקים וחווינו את אחד הרגעים המלאים בחיינו. הבנו שחיינו משנים כיוון, העתיד חזר להיות משהו מיסתורי ומרתק. למרות שאין לי נטייה למיסטיות, הרגשתי שמשהו כיוון את חיינו למקום אחר. ההרגשה הייתה שיש דברים שצריכים לקרות ומה שקרה לנו, היה מסוג הדברים האלה. אין צורך להרחיב את הדיבור על זוגות שלא מצליחים להכנס להריון ואני לא רוצה להרחיב את הדיבור על שבע שנים שלנו יחד שבהם למרות שלא תמיד הכי נזהרנו, זה עדיין לא קרה. ואז זה קרה. בדיוק אחרי שהחלטנו להתחתן, בדיוק בימים הנכונים ויותר מכך, גיבור העלילה שלנו שרד עוד מכשולים לא קלים שהצנזורה אסרה עלי לפרט במעמד זה. מקריות ?! אני נוטה פחות ופחות להאמין בה.    

הרגעים הנדירים האלה גורמים להבין הרבה דברים. האחיזה הנוקשה ברצון לשלוט בחיים, גורמת לסבל. ההרפייה מקלה. העתיד לא ידוע. העתיד הוא רק עוד רעיון בראשינו.   

לסיום רציתי להודות לתאי המין שלי (איזה גברים!) ושל זוגתי (אח… איזה נשיות!) שהחליטו להפגש ולקול תרועת חצוצרות לייצר ייצור חדש. אני גם רוצה להודות לאותו ייצור שכבר בשלבים ראשוניים של התהוותו לימד אותי שיעור כה חשוב. אני באמת לא יודע אם הצאצא יחליט לצאת לאויר העולם, אם יהיה בריא, איך אהיה אני ואנחנו ואם כמו שאומרים "הכל יהיה בסדר". מה שאני כן יודע זה שבגלל ההפנמה שהעתיד לא ידוע, חיי בהווה טובים יותר.     

חלום

התעוררתי שטוף זיעה והלום שינה , אחרי לילה קצר שכולו חלום ארוך וחי יותר מהמציאות.

ובחלומי אני לבוש לבן מכף רגל ועד ראש ולצידי אהובתי, יחפה, מחייכת ושיניה הלבנות מתמזגות עם שמלתה ובולטים השניים על צבע עורה השזוף. והזמן זורם לאחור ולפתע שנינו עומדים באותו המקום, לבושים בגדי עבודה, חופרים ומגרפים אדמה. ובין מכת טוריה אחת לשנייה אני מרים את עניי ורואה כי מולי שער לבן. מוזיקה החלה להתנגן ודרך השער החלו נכנסים אנשים בלבוש חגיגי. כשקרבו האנשים, הבחנתי שאת כל אחד מהם כבר פגשתי במהלך חיי והיו מהם שחייהם שלובים בחיי מהשלבים הראשונים. היו שם בני משפחתי, חברי הטובים, משפחתה של צופית, חבריה, חברינו. כולם ניגשו אלינו וחיבקו אותנו בחום. ניסיתי להיזכר איזה מעשה כביר עשינו בכדי לקבל את כל האהבה הזאת. לא הצלחתי להזכר בדבר.

לפתע קראו לנו ואמרו כי מהכניסה האחורית, הגיע איש לבוש שחורים. האיש אמר לי לחתום ולנקוב במחיר לאהבתינו. באותו הרגע רציתי לנקוב בפרצופו ולגרשו, כי  גירש הוא את שימחתי.  עמדנו שנינו, אני וצופית, לבנים ולצידינו השחור. כולם עמדו סביב, הסתכלו, חייכו, צילמו. השחור דיבר, אנחנו השתעממנו, לצופית היה חם, חימתי בערה מבפנים וחמתי הייתה מאושרת.  השחור נתן לי לפרוק זעמי בשבירת כוס, באותו הרגע יכולתי לנפץ ברגלי מסך טלויזיה.

והחלום הפכפך וחזק והנה אני מוקף אנשים מתנוענעים, מחייכים, מזיעים לקצב המוזיקה. ולחלקיקיי שנייה אני מרחף באויר מעל כל ההמולה ואני רואה את כולם, איש איש שקוע בעולמו, מפרק את תלאות דרכו ולרגע הכל סביבי שקט. וברגע הבא אני נוחת לתוך זרועותיהם של שניים מטובי חבריי, והמוזיקה חוזרת לנגן.

ובתוך ההמולה אני מחפש את אהובתי (והחלום מגשים חלומות) והנה שנינו יושבים ומקשיבים לאנשים שמקריאים דברים על חיינו, מברכים ושרים. והקהל מקשיב וגם סרט מוקרן ואנחנו הגיבורים. והקהל מוחא כפיים ומחבק ואני מתרגש ושוב מנסה ללא הצלחה להזכר מהו אותו מעשה כביר שעשינו ובזכותו מגיע לנו כל הכבוד הזה.

ושוב המוזיקה והזיעה והטרוף ומשהו חדש ישן מופיע שוב ביני ובין החברים שמלווים אותי מילדות. ומשפחה וחיבוקים ופרדות והכל מתערבב כמו האלכוהול שמתערבב בדמם של אורחי, כמו המוזיקה המערבבת את גופי.

ולפתע שקט, רוב האנשים עזבו. אנחנו יושבים במעגל והסיגריה עוברת בין חברים לאחים ומדברים בשקט על מה שהיה ולאט לאט כולם נרדמים ורק אני וצופית ערים, מדברים, לא יכולים להרדם מרוב עייפות. והאור מתחיל להפציע ואנחנו מחובקים מתעוררים שטופי זיעה והלומי שינה אחרי לילה קצר שכולו חלום ארוך וחי יותר מהמציאות.       

דברים שאיל כתב והקריא בחתונה

כשפק מרגיש עייף, ולא בא לו להשתתף, בפעילות חברתית או באיזה יום כיף,מיד הוא שולף, שהוא הרי היה שמח להגיע, עם רק היה יכול,זאת אומרת, הוא רוצה, אבל קבע זאת כבר אתמול,עם ידידה להיפגש, הוא באמת קצת מתרגש, וזה סגור אך לא סופית, עם בחורה ושמה צופית.

 ויום אחד פק, קבל עם ועדה הכריז היא לא סתם ידידה,זאת אומרת, היא בעצם יותר כמו… חברה. החברה התרגשו נורא.  ומיד, כי כך נהוג, אורגן מפגש עם בני הזוג.  ואז לפתע התגלה שיש כאן איזו תקלה. ביומולדת- היא לומדת. בטיול- נסעה לחו"ל. בארוחה- היא אצל המשפחה. ובחנוכת הבית- היא במסיק עצי זית. החברה החלו, אפס לחשוב, משהו כאן מריח לא טוב.

וככה החלה האווירה החשדנית, לגבי פק וצופית החברה הדמיונית. כל העניין נראה קצת מופרח, אולי החברה היא רק עורבא ופרח. וככל שהזמן התמשך הסיפור הלך והסתבך. וכך שמענו הגוזמה, על קטיף המנגו ברמה. ואחר כך, הוא שלף, סיפור על הטיול המשותף. חצי שנה באפריקה מסתובבים בין הכושים, ואחר כך בהודו לטיול שורשים, כולל שבוע בסדנא של קומונת קומפוסט בגינה. וגם אותו סיפור אומלל על איך שניהם קנו גמל. ובינתיים בירושלים לא חברה ולא נעליים. איש לא ראה, ואיש לא שמע, על אותה עלמה תמה.  ועכשיו שיא השיאים הוא הכריז הם נישאים. והנה כולנו כאן, אורחים ורב וגם חתן. אולי נזכה כבר במחילה, לראות סופסוף את הכלה?

דברים שכתב והקריא אבא אהוד

צופית ורועי מתחתנים  

 כנציג הכותבים במשפחה, נבחרתי להגיד כמה מלים בשמה של דיתה רעייתי ובשמי:מי שמכיר את סיפור ההכרות  של צופית ורועי, חייב להאמין שהתנהלות הענין של 'על כן יעזוב איש את אביו ואת אימו ודבק באישתו והיו לבשר אחד' המלוה אותנו מפרק ב' בספר בראשית, אינה מקרית. יש משהו, אחדים יקראו לו אלוהים, עובדי מזלות יכנוהו כוכבים, ואלו שאינם מאמינים אלא בעצמם , יאמרו זוהי בחירה חופשית.  ואותו משהו עוזר לזווג זיווגים משמיים.    

   ובמה דברים אמורים במקרה הפרטי של צופית ורועי?  בשניים שבאו מעולמות רחוקים זה מזה, כמה רחוק שאפשר לצפות בארצנו הקטנה . צופית באה מקריית שמונה, רועי מחיפה. שרשיה של צופית נטועים בקוצ'ין ובמרוקו, של רועי באוסטריה, רוסיה וירושלים. כדי שהזוג הזה ייפגש  היו צריכים בני ישראל, לאחר אלפיים שנות גלות,  להתקבץ מקצוות תבל לארץ האבות.  ובארץ, חלפו עוד חמישים וכמה שנות עצמאות מרובות תלאות,  צופית ורועי בגרו, הרחיקו נדוד מבתיהם לאילת ושם נפגשו. (לכל אלה התוהים מה יש לצופית ורועי לחפש היום באילת, זו פשוט שיבה לזירת הפשע ).  מאז שנפגשו והתאהבו, כדרכם, בתהליך איטי, בלי ברקים ורעמים, נדמה שהם שני חצאים שמצאו את השלמתם והיו מוצאים אחד את השני גם אם היו מתגוררים, הוא בקוטב הדרומי והיא בצפוני, או להפך.  שמתם לב שצופית ורועי דומים אפילו דמיון חיצוני מסוים . שלא לדבר על דמיון בהתנהלותם הרגועה, הבדואית ,  באהבת הטיולים, בהתיחסות החומלת לבני אדם,לסביבה ולבעלי החיים, בצניעות, ברגישות בכלל ולזולת בפרט. בשטחי ההתענינות, בסובלנות, ברצון להתרחק מכל  דבר רועש. איני יודע כיצד הם מישבים חילוקי דעות ביניהם, אך קשה לי לדמיין אותם רבים, או לשמוע את הטונים של קולותיהם עולים. שבע שנים לקח מאז שהכירו צופית ורועי ועד שהחליטו להתחתן ושוב זה מחזיר אותי לספר בראשית: " וַיֶאֱהַב יעקב את רחל ויאמר אֶעֱבֹדְךָ שבע שנים ברחל בתך הקטנה. " אלא שבימינו, לא עובדים אצל אבי הכלה (וזה יכול לעבוד עליך בעיניים ולתת לך את לאה במקום את רחל) עד שיתרצה וייתן אותה לאישה, אלא עובדים אחד אצל השני, ישירות.  והעבודה לפני החתונה היא כאין וכאפס לעומת זו המצפה לכם בחיים המשותפים.     

  איני יודע מי מכם ראה את הספק דירה  ספק מערה  בה גרו צופית ורועי ברחוב המדרגות בירושלים במשך שנתיים.  זוג שיכול לחיות בשלום בחלל, של אולי חמישה עשר מטרים רבועים, שהוא גם חדר שינה,גם חדר עבודה, גם סלון, גם מטבח וגם שרותים, הוא בהחלט זוג יוצא דופן. צמד-חמד שיכולים להיות יחדיו חודשים רבים באפריקה ובהודו, בתנאים ספרטניים ,עשרים וארבע שעות ביממה הם זוג משמיים.  שניים שקונים גמל כדי שיעזור להם להתנייע ולהתנייד בשבילי הודו ובסופו של דבר, במקום שכך יהיה, סועדים  הם את הגמל ועוזרים לו להזדקן בכבוד,  אכן,  זוג מופלא יש לנו כאן.  בקיצור, איכויות נדירות, שלא מתגלגלות בשדות  ובַמסדרונות של החוגים לאיכות הסביבה, יש בכם צופית ורועי. ובאיחוד הרשמי של האיכויות האלה נתברך כולנו, קודם כל אתם ילדים יקרים ואתכם, במעגלים מתרחבים, בני משפחותיכם, חבריכם, ובמעגל הרחב ביותר, הסביבה, בבת עיניכם.  לקראת סיום דברי, אברך אתכם צופית ורועי בכל הטוב שחיי משפחה יכולים להביא, וזאת מנסיון של שלושים וחמש שנים, וגם אודה לכם בשם דיתה ובשמי.  רועי, על שבחרת בנו להיות הוריך  ובחרת בצופית להיות כלתנו.   צופית, על שבחרת ברועי ובכך זכינו שהצטרפת למשפחתנו.  תרשו לי לנצל את ההזדמנות  ולברך גם את מרים ויהודה בברכת תתחדשו בשעה טובה ומוצלחת, על ביתכם היפה ורב הטעם שהוא התגשמות חלום של שנים. מי יתן וירבו שמחות כמו זו במעונכם,  ועל כל אלה נאמר אמן .            

דברים שכתב והקריא דוד גרשון

‏ רועי וצופית מזל טוב

 אמצע הלילה, אני מתעורר והמחשבות נודדות ומגיעות אליכם.  אני חושב על הפלא שהפגיש אתכם ביחד.  מקוצין מצד אחד של העולם ורוסיה מהצד האחר.   ומהוא המפגש?כתבתם בבלוג: "כשהגענו לשחרית של שבת בבית הכנסת בקוצ’ין…. פגשנו את  סם, יהודי קוצ’יני זקן…  משפחתו של סם הגיעה לקוצ’ין מאירופה במאה ה-14…  ולי עולה התמונה של ליל הסדר אצל סבתא וסבא ממי. כל הבית מלא אור.  מפגש של צפון ודרום.  כפר יובל ואילת.

 והמפגש עם הפדרמניות שלך:אתה כותב: פקחתי את עיניי ועל ענף סמוך ראיתי ציפור בעלת זנב מדהים … ואמרתי לה- היי ציפור גם אני איש נוצה (Feather-man)  היא לא ענתה. עוף מוזר … ואתם לא מוזרים לי, אתם מיוחדים.  ואתה, רועי, נפגש עם הלבד ועם העבר,  ונזכר בשיר של  P.J Jhonson 

דגים  כאנשים, שוחים בלהקות, למעשה בודדים.
נסחפים עם הזרם, חשים מיוחדים.
במים הרדודים נראים אותו הדבר
בעומק האוקיאנוס לכל אחד יש עבר                                                         

 וצופית ואתה נפגשים ואתם לא לבד.באחד הלילות הכי רומנטיים שלי ושל צופית, שילשלתי והקאתי את נשמתי…  עד הבוקר שכבתי במיטה…  וצופית ערה לידי. עד שהפציע השחר… ובזמן זה אני וצופית דיברנו, שרנו, שמענו מוזיקה, בכינו וצחקנו. באור ראשון נרדמנו. אחרי אחד הלילות הרומנטיים (והסוערים) בחיינו המשותפים.   ואני לא דואג לרומנטיות אלא איך עוברים את הקשיים ורועי כותב:  הטיול הזה סיפק לנו גם קשיים נפשיים ואת אחת התקופות הפחות רומנטיות בחיינו… החוויות הקשות, אך גם הטובות והמלמדות ביותר בטיול.   לפעמים שהחיים טובים, נוחים ותקועים, צריך קצת להקשות בכדי לשפר ולהתקדם. כל תהליך כרוך בכאבים. מי שימנע מכאבים אלו יחווה בעתיד כאבים פנימיים חזקים בהרבה. אלו החיים שלנו ואף ערוץ טלוויזיה לא ישכנע אותי אחרת.  ואני אומר: אין כיף בלי כאב, ומכאב צומחים לכיף, והכיף הוא לא בפרסומות

. לסיום, כאשר אתם חוזרים מהודו, גם זה בבלוג, אתם מאחלים לעצמכם בין הדבר הראשון שהוא  לפגוש את המשפחה  ועד הדבר מספר 50 שהוא  שיגרה עוד 48 ברכות וכאן  טמונות גם ברכותיי  לכם, זוג צעיר

  ואחרון חביב כתבתם: לא אצא לחופשות- אהיה חופשי    אז קחו לכם מדי פעם קצת חופש מ אילת  ובוא לבקר את אבא ואמא הצפון הרחוק והקרוב.

 אוהבים אתכם גרשון  ויפלה

דברים שאנחנו כתבנו

גם צופית וגם אני לא אנשים של הרבה מילים מול הרבה אנשים, אבל הערב החלטנו לעשות את המאמץ. חלק חשוב מהחתונה, לטעמינו הוא מעיין הצהרת כוונות: שיתוף האנשים הקרובים אלינו (שמסתבר שזה אתם), במחשבות והרעיונות שלנו על המשך דרכינו המשותפת.אחרי שהסתיימו ההכנות והארגונים לחתונה, הבנו שחלק גדול מההחלטות שלקחנו לגביה, מייצגות למעשה את השקפתנו ודרכינו שנבנתה ב 7 השנים האחרונות ותמשיך להבנות בעתיד. 

        ניסינו לארגן חתונה קטנה וצנועה. בלי איפור, שמלת כלה יוקרתית, חליפת חתן, או צלם. כך אנחנו שואפים להמשיך ולחיות יחד. חיים צנועים, אמיתיים, ללא איפור. אנחנו שואפים לקבל אחד את השני כמו שאנחנו, ללא רצון לשנות ללא ניסיון לכסות. היו שהעירו לנו, כי התמונה בהזמנה לחתונה לא מחמיאה לנו. הצדק איתם, אבל זה אנחנו. באותו הבוקר על שפת הים בעקבה, היה לנו טוב, אהבנו אחד את השני וחייכנו לחיים. את האושר שלנו אנחנו לא מחפשים בדברים חיצוניים כמו קריירה הישגית, הרבה כסף או רכוש. אושרנו הוא פנימי וצנוע ומגיע מקבלה אחד של השני וקבלה של החיים. החלטה נוספת הייתה מיקום החתונה:

       החתונה הערב בכפר יובל הצריכה מרבים מכם נסיעה ארוכה. דבר ראשון אנחנו מעריכים ומודים לכל אלה שטרחו והגיעו למרות המרחק. בנוסף תודה גדולה לכל אלו שעזרו לנו בהכנת השטח ובהכנת המאכלים הקוצ'ינים שהצטרפו לתפריט. היה לנו חשוב להתחתן כאן בגלל הרגשת הביתיות, הפשטות של להתחתן בחצר ובשל הקרבה היחסית לטבע. גם רעיונות אלה מייצגים את השקפתנו הכללית. שאיפתנו היא לגור קרוב לטבע. השהייה בטבע עושה לנו טוב, דרך האהבה המשותפת הזו הכרנו ובבוא היום אנחנו שואפים לגדל את ילדינו בסביבה שופעת טבע.  מסיבות אלה של אהבה לטבע ולחי התפריט היום היה ללא חלב וללא בשר. גם בחיינו הפרטיים אנחנו ממעיטים בצריכה של מוצרים אלה ולכן היה חשוב לנו לעשות כך גם באירוע החתונה.   

       נקודה כמעט אחרונה קשורה לטקס החופה. המחשבה הראשונית שלנו הייתה לערוך טקס רפורמי, וזאת בעקבות קידום הרעיון של חופש בחירה לכל זוג באופי טקס הנישואים שלו. במהלך ההכנות הבנו כי יש קרובי משפחה שרואים חשיבות בעריכת  טקס אורתודוכסי והחלטנו לכבד את השקפתם. קשרי המשפחה חשובים לנו יותר מהתעקשות על עקרונות, כך עם משפחתנו המורחבת וכך עם המשפחה שניצור יחד.

ובין שתי המשפחות- המורחבת והעתידית, הערב אנחנו מרגישים שגרמנו לאיחוד של שתי משפחות אחרות. יש פה היום ערבוב ומגוון של אנשים –  הודו, אוסטריה, מרוקו, רוסיה וישראל . עם כל המגוון הזה צריך להסתדר ה – DJ, אבל יותר חשוב את כל המגוון התרבותי והגנטי המופלא הזה נעביר בשאיפה לילדינו שיבואו.

       ועכשיו באמת לסיום. בטקס האורתודוכסי מצאנו גם הרבה יופי ובחלקים ממנו מצאנו נגיעה אישית דרך פרשנות שלנו. כך היה בשבירת הכוס. שבירת הכוס בחופה מאזכרת משהו עצוב בתוך מאורע מאוד משמח. לטעמינו יש לכך חשיבות גדולה. ניגוד כזה מזכיר את המורכבות של החיים ושל הקשר הזוגי. את כל המורכבות הזאת אנחנו רוצים לעבור יחד. נמשיך להיות יחד גם בימים של אהבה ואושר וגם בימים שלא מאירים לנו פנים. הצהרתנו העיקרית האחד לשני ובפניכם היא  שאנחנו יחד בכל מה שיביאו החיים.                         

         

הנאה היא קניות

אם יש דבר שמעצבן אותי מאז היותי צרכן בוגר (פחות או יותר), זה החוברות המצורפות לחיוב החודשי של כרטיס האשראי. חוברת שבאה לכסות על העוגמה של פרידה מחבר טוב, בסידרה של "מתנות", "חינם"  ואין סוף חלומות שניתן להגשים ב79.90 ש"ח X 5 תשלומים. חוברת שמציעה למכירה עשרות פריטים נחוצים כמו כפפות רחצה סופגות, קוצץ שערות לאף  וכרטיס כניסה שלישי לג'ונגה ג'ונגה תמורת 200 כוכבים (שניתן לצבור בעשרות שנות צרכנות באשראי). ומה סופו של העיתון החודשי הזה שאנחנו מנויים אליו בעל כורחינו?! הנחתי הסבירה היא שלפני או אחרי דפדוף קצר רובינו זורקים אותו לפח.   

זמן רב רציתי לעשות מעשה והתמהמתי. הקש ששבר את גב הגמל היה חמש החוברות שחיכו לי בביתי כשחזרתי מהודו, ואם לא די בכך על אחת החוברות, מעל תמונה של בחורה חטובה בבגד ים מינמלי היה כתוב באותיות גדולות – "הנאה היא קניות". בלי בושה ובלי תחכום, מעבירים לנו את המסר ישירות לוריד וקובעים לנו את אחד הדברים האישיים בחיינו – מה היא הנאה.  ומה המחיר של הנאה זו (בכוכבים ושלושה תשלומים)? את זאת נוכל למצוא בדף הקטן שמצורף לחוברת הנשלחת אלינו אחת לחודש. ומה המחיר החברתי? אותו נוכל לבדוק בקלות על ידי יציאה לאויר העירוני הפתוח, נשימה עמוקה של אויר מזוהם, נסיעה בכבישים צפופים (עם מזגן דלוק עקב גלי החום הפוקדים את אזורינו בתדירות הולכת וגדלה) וביקור באתרי הפסולת ההולכים ונערמים (או נקברים).   

כמות הפסולות הביתית בישראל עמדה בשנת 2005 על ממוצע של יותר מחצי טון לאדם לשנה (דו"ח המשרד לאיכות הסביבה). הטיפול בפסולת זו עולה כסף רב וכרוך בשימוש בתחבורה הגורמת לזיהום אוויר ובשימוש בשטחי קרקע שמהווים משאב יקר בארצנו. ניסיתי לחשוב על ההשלכות הישירות של הדפסה של חוברות אלו ושליחתם למאות אלפי בתים בישראל (תרגיל שמעניין לערוך לגבי כל מוצר שאנו קונים). בתרגיל זה לא לקחתי בחשבון את ההשלכות העקיפות של עידוד הצרכנות, שהשפעותיה גדולות בהרבה מההשפעות הישירות של ייצור והפצת החוברות. 

 חומר הגלם ממנו עשויות החוברות הוא נייר, הנייר עשוי מעץ שמקורו לרוב הוא בברזיל, צ'ילה, סין או יפן (ייצרניות עיסת הנייר העקריות בעולם), את העץ יש לכרות ולשנע בכדי ליצור עיסת נייר, ייצור העיסה דורש אנרגיה, את עיסת הנייר יש לשנע לארץ, ייצור הנייר מחומר הגלם דורש אנרגיה, לאחר ייצורו יש לשנע אותו לבית הדפוס, הדפסה על הנייר דורשת אנרגיה וצורכת צבע שגם אותו יש לייצר ולשנע וגם ייצורו דורש אנרגיה, סיכות השדכן עשויות מתכת שמקורה בכרייה, כרייה דורשת חציבה שדורשת אנרגיה רבה וגורמת להרס של שטחי טבע, את המתכת יש לעבד, ולשנע את המוצר המוגמר. ועד כאן שלב הייצור. לאחר מכן יש לארוז את המוצר המוגמר, להוסיף בול ולשנע למאות אלפי צרכנים שיזרקו את החוברת לפח. את החוברת היושבת בשקית האשפה יש לשנע לאתר הפסולת העירונית ומשם לאתר ההטמנה. הטיפול בפסולת במטמנה דורש גם הוא אנרגיה ומשאבים רבים. גם אם משתמשים בנייר ממוחזר שרשרת התהליכים שציינתי מתרחשת פעם אחת בייצור הראשון, וחלקה מתרחשת גם בשימוש בנייר ממוחזר. 

יבואו המבקרים ויגידו שמדובר בחוברת קטנה וכי רבים מהתהליכים שציינתי יתרחשו גם מבלי ייצור החוברת. הצדק עמכם, אך העמקתי לבדוק את כובד ההשפעה בעזרת הכלים המדעיים העומדים לרשותי במעבדה – משקל אלקטרוני. חבילת החוברות שקיבלתי בחודש אחד (כולל דף החיוב וללא המעטפה) שוקלת 75 גרם. בהחלט לא הרבה., אך אם נכפיל זאת בכ4 מליון כרטיסי אשראי בישראל (Bizportal, 16.01.07) נקבל 300 טון בכל חודש! 300 טון של מוצר שמשונעים מדי חודש בכל שרשרת התהליכים שהזכרתי. כל תהליך שדורש אנרגיה גורם לפליטה של גזים מזהמים וגזים שמאיצים את אפקט החממה. כריית סלע וכריתת יערות הורסים שטחים טבעיים ויוצרים סחיפת קרקע, זיהום אויר והרס סביבות טבעיות. בסופו של התהליך, הטמנת הפסולת צורכת גם היא אנרגיה ומשתמשת בקרקע שהיא משאב יקר בארצינו.

  עשיתי מעשה. באותיות הקטנות מאחורי חיוב האשראי מצאתי את המשפט הבא- "אם אין ברצונך לקבל את הצרופות הנשלחות אליך בצמוד להודעת החיוב, אנא פנה אלינו בכתב" . פניתי,- השפעתי. 

 הפתרון היעיל והקל לבעיות הסביבה הוא לא אנרגיה סולארית, לא מחזור , לא שימוש בהנעה היברידית ולא הטמנת פסולת מוסדרת. הפתרון הוא פשוט, נמצא בידינו ונקרא:  "הפחתה במקור"- שימוש בפחות מוצרים, בפחות תחבורה ויצירה של כמויות קטנות יותר של אשפה. פתרון זה הוא הזול, הפשוט והיעיל ביותר.

לסיום אני מצרף קישור לסרטון קצר (20 דקות) שמסביר בצורה יפה את הרעות החולות של תרבות הצריכה. מעניין ושווה ביקור! – http://www.storyofstuff.com/

הבלוג משנה פניו

רגלי טובלות במי המפרץ הקרירים ועייני בוהות בהרי אדום המאדימים מולי. טמפרטורת הרוח דומה לטמפרטורת האויר המייבש את הבגדים במכונות ייבוש כביסה. מישהו שכח את דלת המכונה פתוחה והרוח החמה ממנו נושבת עלי ללא הפסק. מי האוקיאנוס הצעיר של מפרץ אילת, קרים ממי האמבטיה החמימים של הים התיכון אליהם הורגלתי מילדות. קפיצה למים הקרירים תגרום להקלה גדולה, אך למרות זאת ההחלטה לבצע את הצעד הראשון לא באה בקלות. החיים מלאים בהחלטות שאתה רוצה להוציא אל הפועל, אך הצעד הראשון קשה לביצוע. לקום מהמיטה אחרי לילה קצר, לצאת ממקלחת חמה ביום חורף קר, לקפוץ למים קרים, להתחתן. המכנה המשותף של כל החלטות אלו, הוא שקשה לסגת מהן לאחור.

קפצתי למים. החלטנו להתחתן, לעבור לגור באילת והתחייבתי למחקר של שנתיים במכון למדעי הים. המים הקרירים עוטפים את גופי . ההחלטה היא דבר מרגיע, אך לפני אוקיאנוס עמוק ומסתורי שמעורר לא מעט פחדים. במחקר שלי לתואר השני, אדגום מים מאוקיאנוס זה ואנסה למדוד את ריכוזי החומרים שלא ניתן לראות בעין, אך הם משפיעים על כל מערכות החי בים וביבשה.

המים במפרץ אילת הגיעו אילו מהאוקיאנוס ההודי, דרך מייצרי "באב אל מנדאב" והים האדום. טיפת זעה שנשטפה ממני לפני שנה באקלים הלח של הודו, חוזרת ונדבקת לגופי במי מפרץ אילת. הטיפה שחצתה את מרחבי האוקיאנוס מעוררת בי זכרונות של טיול, חופש, שלווה, מחשבה פתוחה וכתיבה. הכתיבה בשבילי היא ריפוי. עוד דרך להתגבר על הריק הקיומי שמחלחל כל כך בקלות לחיים. האלמנט החשוב בכתיבה הוא ההבעה. ההבעה עוזרת באופן לא ברור להתגבר על מועקה לא ברורה. החשיבות היא לא מי יקרא את הכתוב, אלא עצם הכתיבה. הפרסום בשבילי הוא תמריץ להמשיך ולכתוב.

הבלוג שנולד בהודו משנה את שמו וממשיך להתגלגל. לאחר ההתחיבויות שלקחתי בחודשים האחרונים, זו תוספת קטנה וקלה לרשימה. מעבר לכך התחיבויות הן רק אשליה של משהו קבוע בעולם משתנה. לפחות השם החדש של הבלוג לא כל כך מחייב.

הנוף הנשקף מהמעבדה. תבואו לבקר…

 

דבר על סוף אך לא סוף דבר

הפוסט הנוכחי הוא הפוסט שהכי הטריד אותי בכל דברי ימי הבלוג עד כה. רעיונות הועלו ונפלו, פסקאות נכתבו ונמחקו והפוסט לא הגיע לסיומו. תחילתו, במרחק רב מכאן, כשאני וצופית עומדים למרגלות ההימלאיה וצופים בטקס בודהיסטי של שרפת המת. סופו בערב קיצי בביתנו החדש באילת, כשהודו היא כבר כמו חלום רחוק ומטושטש. טקס השרפה עורר, באופן לא מפתיע, הרבה מחשבות על הסוף, אך לפני שהספקתי לכתוב אותם הגיע באופן יותר מפתיע סוף הטיול ואיתו גם מחשבות על סוף הבלוג. באווירה סופנית זו, עלתה בי השאלה, האם בכלל סופים קיימים? השאלה הזאת יצרה אצלי סבך של מחשבות ורעיונות שכמעט שמו סוף לפרסום הפוסט. ניסיתי לחשוב, האם אנחנו באמת מסוגלים לחוות סוף? או אולי זהו רק רעיון או המצאה אנושית? התשובה הראשונית שלי היא, שודאי שאנו מסוגלים לחוות סוף. כל דבר שקיים ברגע אחד ואינו קיים ברגע הבא צריך לעבור דרך נקודה בזמן שנקראת סוף. אם כך, חיינו מלאים בסופים והתחלות. אך האם אנחנו חווים את חיינו כאוסף של רגעים קצרים שזורמים בנהר הזמן? אני לפחות, לא. החוויה שלי רחוקה מכך ואני חווה את הזמן יותר כמשהו רציף שהיחידות המחלקות אותו הם המצאה שלא תמיד מתאימה לחוויה . אם הדבר נכון, אז למרות הרצון שלנו להצביע על נקודה בזמן שנקרא לה סוף, פשוט אין לנו על מה להצביע. מתוך כך ומתוך תחושה כללית, אני נוטה לומר שסופים והתחלות הם רק רעיונות אנושיים שבאים לעזור לנו להגדיר את העולם סביבנו והחיים שלנו בתוכו. קיומם במציאות מצוי בספק.

טקס השרפה- סיקים- צפון מזרח הודו

לפני שגיבשתי דעה מוצקה בנושא, החלטתי שראוי לבדוק מה יש לפיזיקה לומר על רציפותו של הזמן. הפנייה אל הפיזיקה לקבלת תשובה הייתה המכשול הראשון בדרך לגיבוש הפוסט. הפיזיקה לא סיפקה לי את התשובה ואני מצטט מתוך מאמר של אבשלום אליצור ושחר דולב: " והנה, הפיסיקה עושה דבר פשוט עם מעבר הזמן: היא מתעלמת ממנו לחלוטין. לשווא נחפש באיזה חוק מחוקי הפיסיקה התייחסות כלשהי למעבר הזמן. כל מה שנותנים לנו חוקים אלה הוא כללי התאמה: אם נתונה מערכת מסוימת, ונתונים תנאי ההתחלה שלה, נוכל לומר מה יהיה מצב המערכת בכל רגע ורגע. אבל בכך אין שום רמז שהזמן זורם." ( מה יילד יום? הרהורים על טבע הזמן בפיסיקה של המאה העשרים ואחת ). אם יש למישהו מכם תשובה טובה מזאת (מתחום הפיזיקה), אשמח לשמוע.

מעבר לשעשוע המחשבתי, לתפיסת ההתחלות והסופים בחיינו יש לטעמי משמעויות נוספות. רובינו נוטים להגדיר לחוויות בחיינו התחלה וסוף. לדוגמא מתי התחיל הטיול בהודו? האם הוא התחיל כשעזבתי את הבית באותו בוקר גשום של תחילת נובמבר? או אולי כשעליתי למטוס? או כשהמריא? כשנחת? או אולי כשחשבנו על רעיון הטיול עם גמל? או כשהתחלתי לקרוא על בודהיזם? כשעשיתי קורס ויפאסאנה בחופשת השחרור מהצבא? או אולי בכיתה ג' כשסקרן אותי הכתם ההררי הלבן בחלק הצפוני של מפת הודו? באותו האופן ניתן לשאול מתי היה סוף הטיול. למרות שיש כאלו שעוד לא הודענו להם על שובינו, אנחנו כבר לא בהודו, אך הדברים שעברנו בטיול משפיעים וכנראה גם ישפיעו עלינו בהמשך החיים. הגדרות לא מודעות אלו של התחלות וסופים, מובילות אותי לפעמים לתפיסה מעוותת של ציפייה להתחלות ולסופים של מצבים שונים בחיים. התפיסה הזאת היא לדעתי משהו הקשור לתפיסת החיים בחברה שלנו. החיים הם שאיפה מתמדת לשלב הבא: לסיים את בית ספר, להשתחרר מהצבא, לצאת לטייל בעולם, לחזור הביתה, לסיים את התואר, להתחתן, לבנות קריירה, מחכים לילדים, מחכים שהילדים ילכו מהבית, מחכים לפנסיה. החיים הופכים לציפייה מתמדת להתחלות וסופים וכשמגיע ה"סוף", יש כאלה שמפחדים ממנו ויש גם כאלו שמתוך הרגל, פשוט מחכים לו. החיים בצורה זו של ציפייה למשהו שלא קיים עכשיו (או בכלל), יוצרת לטעמי תסכול, פספוס של חווית החיים ופחדים מה"סוף". כל תוצרים אלה הם תולדה של אמונה ברעיונות שיצרנו בעצמנו. מי אמר שאי אפשר להאמין בדברים אחרים?

פעם זלזלתי באמונה. למה יש צורך באמונה? יש דברים קיימים, יש כאלה שלא וכל השאר הם אולי. בין שלושת עולמות אלה חייתי בשמחה. אמונה נראתה לי בריחה מהמציאות, סם להמונים. אך משהו בכל זאת העיק. כל אותן שאלות שישבו להן בשלווה בעולם ה"אולי" הפריעו מפעם לפעם את שלוותי. אם כך, מה אכפת לי להאמין? אם המטרה המוצהרת של האמונה היא להכניס שלווה לחיים ואותה אמונה לא פוגעת באיש, אז אני לא מוצא בה שום פסול. האמונה לא צריכה להיות עיוורת , אך מכיוון שמטרתה היא רק שיפור החיים, היא גם לא צריכה לראות שם טיעון לוגי שיכול לסתור אותה. גם מבלי שנרצה החיים שלנו מלאים באמונות כדוגמת האמונה שלנו לגבי הימצאותם של התחלות וסופים. אני החלטתי להאמין באין סוף. החיים שלי מעולם לא התחילו, הם לא מחולקים לשלבים, הם רצף של שינויים והם גם לעולם לא יגמרו. אני מאמין בזה, למעשה אני בטוח וקשה לי להאמין שמישהו יצליח לשכנע אותי אחרת.

כעבור כמה ימים, הגיע האחד ששכנע אותי אחרת. המכשלה השנייה לסיום כתיבת הפוסט הגיע בדמות אנגלי מבוגר שהסב בביתנו לארוחת הבוקר. אחי אירח בביתנו את הנזיר לשעבר ומורה הבודהיזם – כריסטופר טיטמוס. האנגלי החביב דיבר על קשיים שיש לנו בחיים, קשיים שנובעים מהתפיסה שלנו לגבי חיינו. הוא נתן את דוגמא לבעיה נפוצה- " משהו חסר לי בחיים". בעיה מסוג זה מובילה בדרך כלל לחיפוש אחר תחליפים לאותו חוסר בחיים, תחליפים שבדרך כלל לא פותרים את הבעיה. אך הבעיה לפי כריסטופר לא נעוצה כאן. הבעיה היא שקושי מסוג זה בסיסו ברעיון מכליל שפיתחנו בראשינו. רעיונות מסוג זה רק מגדילים ומנפחים את עצמם ואין להם בהכרח קשר למציאות. החיים שלנו בהווה, הם חיים מלאים והתעסקות ברעיונות מכלילים גורמים לסבל ולפספוס של חווית החיים היחידה, החיים שקורים ברגע זה. כריסטפר כמעט הביא לסופו של הפוסט. האמונה החזקה שלי החלה להתערער. לאחר מחשבה נוספת הבנתי שהצדק איתו, אך החלטתי שעד שאצליח לנהל חיים מלאים בהווה, אשמור לי באחד הכיסים רעיון מכליל קטן- אמונה באין סוף.

לפני שאכתוב על סופו של הבלוג ועל סופי שלי , אתן דוגמא שלטעמי ממחישה היטב את התפיסה המוטעית והקלה שלדברים יש התחלה ברורה בציר הזמן. הדוגמא לקוחה מתוך ספרו המצוין של ג'ארד דיימונד- "רובים חיידקים ופלדה". בספר זה יש פרק שלם שמוקדש להמצאות והדוגמא שלקוחה מפרק זה עוסקת במנוע הקיטור. בכל אנציקלופדיה ניתן לקרוא שמנוע הקיטור הומצא ב- 1769 על ידי ג'ימס וט, בהשפעת התבוננות באדי קיטור העולים מזרבוביתו של קנקן תה. לרוע מזלו של סיפור זה, כותב דיימונד, וט הגה את הרעיון למנוע הקיטור בזמן שתיקן דגם של מנוע קיטור שהמציא תומס ניוקמן 57 שנים לפני כן. המנוע של ניוקמן עצמו, נוצר בעקבות מנוע הקיטור של האנגלי תומס סיוורי שב-1698 רשם עליו פטנט. מנועו של סיוורי נבנה בעקבות מנוע קיטור שתכנן (אבל לא בנה) הצרפתי דניס פפן בסביבות 1680 ואף למנוע זה היו מבשרים כמו המדען ההולנדי כריסטיאן הויחנס ואחרים. לפי מחבר הספר, היסטוריות דומות אפשר לקשור לכל ההמצאות המודרניות המתועדות כהלכה. לדעתי היסטוריות דומות ניתן לקשור כמעט לכל הידע האנושי שנוצר אי פעם וכן לגבי תפיסת החיים שלנו עצמינו.

אחרי הצהרות מסוג זה, אני מרגיש בהחלט פטור מלהכריז על סופו של הבלוג. שלא כמו בתחומי חיים אחרים, אני נהנה כאן מהזכות הנהדרת- לא להתחייב. מעבר לכך גם אם הייתי רוצה להכריז על סופו של הבלוג, לא הייתי רוצה להטעות את קוראי בהכרזה על דבר שלמעשה לא קיים. הבלוג ממשיך להתקיים, אולי אמשיך לכתוב אך אין לדעת מה יביא יום. לגבי סופי שלי. כבר אמרתי שזו רק המצאה, אך לעומת זאת ישנה תופעה הקרויה מוות ואותה רבים האנשים שחוו ולכן כנראה יום יבוא וגם אני אחווה אותה. משום כך אבקש עזרה קטנה ממי שיוכל, במידה ותופעה לא מפתיעה זו תפקוד אותי. במידה וגופי ימות- אנא תרמו את מה שאפשר לזקוקים לתרומות איברים (כרטיס אדי חתום נמצא בביתי) ואת השאריות תשרפו או תתנו למאכל לדגים או חיות אחרות. להתראות, תודה על הדגים ותמשיכו לעקוב.