אחד מארבע מאות אלף

כנראה לכל בני האדם יש איזה שהוא צורך להגיד את דעתם. לחלק מהם יש צורך לצעוק את זה. מה כבר לא נאמר על המחאה הזאת, אבל בכל זאת יש לי צורך להגיד כאן את אשר על ליבי לגבי המחאה ולא משנה כמה אנשים יקראו את זה. בהפגנה אתמול בא לידי ביטוי צורך אחר של אנשים -לצעוק. אצלי הצורך הזה מזמן הודחק בעקבות שנים של חינוך על ידי מבוגרים תרבותיים, אבל לשמחתי (או בעצם רוב הזמן שלא לשמחתי) אצל הבן שלי הצורך עדיין שריר וקיים. אתמול בהפגנה הוא גילה בתדהמה שהוא חולק את הצורך הזה עם עוד אלפי אנשים. הוא ישב לי על הכתפיים וצעק בהנאה "העם דורש צדף חברתי". המחאה הזו לימדה אותי שלפעמים לא משנה מה צועקים או אומרים, העיקר שיש את האווירה והתרבות הזאת שמאפשרת להגיד את דעתך. למרות שלא פשוט להתמודד עם כל כך הרבה דעות, משמח לגלות שמתפתחת כאן תרבות יותר דמוקרטית. אולי העובדה שהעם שלנו הולך כל מוצאי שבת לפסיכולוג שלו כדי לצעוק, ירגיע קצת את כולנו.

כיוון שכלכם הייתם בהפגנה בתל אביב. אתאר בקצרה את מה שהיה בחיפה. אתחיל בזה שהשפעתי יותר מכם כי אחד מ 30,000 זה הרבה יותר מאחד מ 300,000. הגענו להפגנה ברכב מלא – הילדים, זוגתי, אחותי ואני. הגענו ישירות לשדרות בן גוריון, היעד הסופי של הצעדה. למרות שאני נמנע מלצאת לרחובות בחגים, המושבה הגרמנית נראתה כמו ביום חג. אלפי אנשים מסתובבים על הכביש ומחכים לשמוע את גודל התרועה שתגיע עם הצועדים. התרגשות עמדה באוויר. הרגשתי שכולם מחייכים אחד לשני כי כולם באים להגיד משהו אחד. פגשתי שם סטודנטים שתרגלתי, חברים למעבדה, חברים של הורי, הורים של ילדים מהגן של הבן. הייתה הרגשה שכולם שם. כולם חיכו. הלכנו לפינת רחוב אלנבי לחכות לצעדה ואז נגלה לעניינו מחזה שממלא את כל החושים. נחיל של אנשים עם שלטים צעד לעברינו, תרועת חצוצרות, רעם תופים וצעקות. האמת היא שזה היה פשוט מפחיד. יותר מכל זה הזכיר לי סצנת קרב מהספר/סרט שר הטבעות שבו צבא האויב צועד אל עבר הקרב. זזנו מעט אחורה ועמדנו המומים מסתכלים על ההמון הצועד. הבן הגדול על הכתפיים, הקטן במנשא ואני מנסה לצלם בשביל לתעד משהו מהחוויה. הבן הגדול מצטרף לצעקות וכמה אנשים ניגשים לצלם אותנו. נראה שכולם מצלמים את כולם. היה משהו מרגש ומיוחד בחיפאיות של ההפגנה הזאת. שלטים בערבית לצד שלטים בעברית, רופאים לצד עובדי מפעלי המפרץ ולצדם נציגי מגמה ירוקה. צעירים עם ילדים לצד פנסיונרים. אם היו נותנים לנו לדבר אחד עם השני היו מתגלים אין ספור חילוקי דעות, אבל כיוון שכולם צעקו יחד נוצרה אוירה של אחדות.

דיסוננס X2 :
1. חלק ממה שמדהים במחאה הזאת היא האחדות. אבל חייבים להגיד שעם כל היופי שבדבר יש כאן דיסוננס. אומרים כנגד המחאה הזאת שהיא מחאה של השמאל. ברור שהמחאה הזאת היא של השמאל! ולא צריך להתנצל על זה. מי שקורא לשיוויון זכויות ואפשרות לזכויות סוציאליות בסיסיות לכולם מחזיק בדעות חברתיות שמאלניות. האם אין כאן דיסוננס עצום לדרוש זכויות בסיסיות כלפי כל בני עמך ובו בזמן לשלול זכויות בסיסיות מעם שכן שאותו אנחנו כובשים?
2. המחאה הזו היא כנגד יוקר המחייה, היא בעד איכות החיים של כולנו. צורם לי לשמוע מזוגתי שיצאה לצעדת העגלות עם עגלה שנמצאה ברחוב ומשמשת אותנו כבר 3.5 שנים שהיא פוגשת שם אמהות עם עגלות ב 5000 ש"ח עם מעצורים הידראוליים צועקות שהם רוצות צדק חברתי. אני מודע לכך שזו זכותן המלאה ואני גם שמח שהן מוחות. אבל שוב יש כאן דיסוננס בין תרבות צריכה בזבזנית שמייצרת זבל וזיהום אויר שכולנו משלמים עליו באיכות החיים שלנו ובין צדק חברתי אותו אנחנו דורשים. צדק חברתי הוא גם צדק סביבתי כי הסביבה היא משהו ציבורי שמשפיע על החיים של כולנו. צרכנות בזבזנית משפיעה לא רק על הכיס שלכם, אלא על הכיס של כולנו ויותר מזה על הבריאות של כולנו ועל העתיד של הילדים שלנו.

אמרתי את שלי. תודה.

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, חיים צפוניים, שמירת טבע וסביבה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על אחד מארבע מאות אלף

  1. ממי הגיב:

    כתבת יפה ושמחתי לקרא את זה. לגבי הדיסוננסים – עם הראשון אני מאוד מסכימה, בדיוק היום אמרתי לרועי (שלי) שעצוב לי שבשביל שמחאת שמאל תהיה פופולרית, השמאל צריך להתחזות ללא שמאל. בעיני היא שמאלנית מובהקת והלוואי שכולם היו מבינים את זה. לגבי השני – תראה, היו לי במשך הרבה זמן רגשות מאוד אמביולנטיים לגבי מחאת העגלות. הרגשתי ששם יותר מבכל יתר המחאות אנשים מאמצים גישת "מגיע לי". בניגוד למה שאומרים, אני בהחלט חושבת שהשיקול הכלכלי צריך להיות חלק מההחלטה כמה ילדים להביא לעולם. עם זאת, ההזדהות שלי עם המחאה הזו גברה מאוד כשנפל לי האסימון לגבי איפה טמונה האחריות של המדינה: בסיפוק שיוויון הזדמנויות מלא ככל האפשר לאזרחיה. ומנקודת מבט של הילד עצמו כאזרח, המדינה צריכה לדאוג שהוא יגדל בתנאים נאותים (חינוך, תזונה וכד') גם אם להורים שלו אין הרבה כסף. במציאות של היום התנאים הנאותים האלו עולים הון.
    טוב, קצת גלשתי. התכוונתי לכתוב שיש לי הרבה ביקורת על הרגלי הצרכנות האיומים, ועל זה שהורים צעירים הם אוכלוסייה בזבזנית במיוחד שאוכלת הרבה לוקשים. אבל מכל הדברים שהורים קונים לקראת בוא הילדים, העגלה היא אחד הדברים הכי שימושיים והכי חשובים, שיש בהם הבדלי איכויות אמיתיים, ושההוצאה שלהם מוצדקת בעיני. ברור שהעלות מנופחת ושאפשר גם לקנות יד שנייה (למשל), אבל הרבה פחות גרוע בעיני מקניות של בגדי תינוקות יוקרתיים או של מיליון שטויות אחרות.
    אני לא אוהבת את טיעון העגלות גם כי הוא מזכיר לי את טיעון האייפון ("אתם מתלוננים על יוקר המחייה אבל קונים אייפון"), שנועד באופן דמגוגי לבטל את הזכות של מעמד הביניים למחות (לא שאתה עשית את זה, כן?)
    יצא קצת מפוזר, מקווה שהובנתי כהלכה.

  2. auropunctata הגיב:

    ממי, תודה. כמובן שאני מסכים איתך וגם מרגיש את זה טוב בכיס שלגדל ילדים בתנאים טובים בישראל זה עולה הון. יש טעם גם במחאה הזאת ואני לא בא לבטל אותה. השתמשתי בעגלות כסמל למשהו תרבותי גדול יותר. זה לאו דווקא מוצר כזה או אחר אלא תרבות צריכה ראוותנית ובזבזנית. בגידול ילדים זה מאוד בולט, אבל זה נוגע לכל תחומי החיים.

  3. אהוד הגיב:

    תודה על התאור החי והמרגש של ההפגנה
    אבחנותיך מענינות ומדויקות וגם מקובלות עלי, לגבי מה שיש ומה שאין במחאה הזאת

    לדעתי , נפל דבר בישראל אך בל נשכח שבניגוד לקורה במדינות סביבנו לא מדובר בדרישה לשינוי שיטת המשטר אלא בדרישה לשינוי חברתי כלכלי ושינוי כזה יכול לקרות רק באמצעות תרגום המחאה לכוח פוליטי, אחרת, הצעקה הגדולה שתארת אותה בכתבתך, תתמצה חלילה באימרה : הכלבים נובחים והשיירה עוברת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s