נשימות

שני אירועים עוצרי נשימה התרחשו בבית שבו אנחנו גרים. לפני כעשור, בחדר השינה נשמה סבתי את נשימתה האחרונה. השבוע,  בסלון אותו הבית נשם ילדינו השני את נשימתו הראשונה. היה לי הכבוד להיות חלק משני אירועים אלו.  

סיפור הלידה התרחש בשעות הלילה במאורה שלנו הרחק מטורפים ומכל סכנה, בהתאם לאינסטינקטים של יונקים. תאורה חלשה, מוזיקה מתנגנת במערכת, מים חמימים ממלאים את הבריכה שהכנו. מסביב רק אנשים מוכרים. בשביל זוגתי זו הסביבה הנכונה כדי להשרות הרגשת ביטחון ובטח שלא אורות ניאון בוהקים, שאלון רפואי ורופאים ואחיות מתרוצצים. הזזנו מעט את הצעצועים ועל השולחן בסלון בין הכבאית לקופסת הצבעים הכנו את כל הציוד הדרוש ללידה. הלידה מתערבבת בחיי היום יום, או יותר נכון הופכת להיות חלק מהם. הצירים מתחילים וההתרגשות והציפייה גדולים. את השלווה ואורך הרוח מכניסה המיילדת מינדי שנכנסת הביתה עמוסת תיקים. ממינדי למדתי באותו הלילה שעור של פשוט להיות. בניגוד אלינו שרק חיכינו לראות שהלידה נגמרת בטוב, מינדי פשוט הייתה שם ובמקצועיות ופשטות אפשרה ללידה להתרחש. בניגוד למה שמצטייר לרבים כשחושבים על לידה (ובניגוד לחוויית הלידה הראשונה שלנו), עד ליציאת התינוק המיילדת כמעט לא אמרה ליולדת מה לעשות. הוראות כמו "תלחצי" שייכות מבחינתי לסרטים ולמיילדות מיושנות בבתי חולים. לידה כמו החיים היא דבר שפשוט מתרחש אם נרצה בכך ואם לא. בחיים כמו בלידה, אוירה אחרת או הכוונה קלה יכולים לעזור, אבל מי שרוצה יותר מדי לשלוט צפוי לסבול או לחיות על משככי כאבים ישר למערכת העצבים.

סיפור הלידה של ילדינו השני החל בירידת מים והסתיים בירידה של הרבה דמעות. נדמה לי שהדמעות הם לא שמחה טהורה אלא בעיקר שחרור גדול. שחרור של ציפייה ומתח של חודשים. במהלך החודשים האחרונים להריון התעסקנו בשאלות כמו באיזה שלב ביום תתחיל הלידה, מה נעשה עם הבן הגדול בזמן הלידה ואיך הוא יגיב לשינוי הגדול ולאחיו הקטן. אל המתח הוסיפו חלק מהסובבים אותנו. הרחיק לכת מכר שלנו שאמר בישירות מפתיעה- אסור לכם ללדת בבית, זה פשוט חוסר אחריות. הרבה פחד מהחיים עמד מאחורי דבריו, ניסינו לא לקחת חלק מאותו פחד אבל המתח והפחד מחלחלים וקיימים בתת מודע. את התוצאות של המתח ראיתי בגופו של בני שלא ידע להתמודד עם הדברים וביטא את הקשיים במחלות חוזרות ונשנות. מאז הלידה הוא נרגע, הבריא ולא מפסיק לחבק ולנשק את התינוק החדש. את הלידה עצמה הוא לא הרגיש, בתחילתה הוא כבר ישן ובעודו ישן לקחתי אותו על הידיים לסבתא וסבא. הלידה הסתיימה לפני שהוא התעורר ואחרי שסידרתי מעט את הבית החזרתי אותו למיטה שלו. לפנות בוקר הוא התעורר לקולות בכי וששאל מי בוכה הראנו לו את אחיו הקטן. הפחד מפני העתיד לבוא כמעט תמיד גרוע יותר ממה שמגיע.

הלידה בבית זימנה לי עוד חוויה שגרמה לי להרגיש את החיים במלוא עוצמתם מצד אחד, ומצד שני את השבריריות והזמניות שלהם. בלידה בבית חולים יש דברים שלא חושבים עליהם. למשל מה עושים עם השלייה? בבית חולים כנראה ששמים אותה בשקית זבל ומשליכים למכולה. בלידת בית אפשר למצוא פתרון אחר לרקמה העשירה והמזינה הזאת שרבים מהיונקים משתמשים בה אחרי הלידה. בשלוש וחצי לפנות בוקר יצאתי מהבית עם פנס וקופסת פלסטיק ובה השלייה. הרחוב היה שקט וחשוך ואפשר היה לראות לא מעט כוכבים יחסית לעיר. יצאתי לטיול לילה שמטרתו להעניק את השלייה לסביבה שתפיק ממנה את המרב. ירדתי בשביל המסומן אדום אל נחל אזוב, השביל שאני מכיר כל כך טוב מימי ילדותי. נהניתי מהשקט ומהצבעים האפורים של החורש ולא הרגשתי שום פחד. החלטתי להעמיק אל הואדי כדי להוריד את הסיכוי שאת השלייה יאכל חתול רחוב מבוית. במורד הואדי בחרתי אבן מספיק גדולה שחתול לא יוכל להזיז אבל חזיר בר או תן עקשן יצליחו. הרמתי את האבן והנחתי את השלייה מתחתיה. הדם נספג באדמה וגרם לי להרגשה שזה הדבר הנכון ביותר לעשות. באותו רגע התערבבו אצלי בראש מחשבות על תחילת החיים וסופם ובאופן מוזר המחשבות הללו לא היו מלוות בטיפת פחד. באותו רגע נדיר הרגשתי שבבא הזמן אקבל את סוף חיי והייתי שמח להשקות את האדמה בדמי ולתת מבשרי לחיות הבר. החוויה הזו סילקה ממני לזמן מה את כל הסיפור שאני מספר לעצמי על חיי, את כל הטרדות והדאגות שמתגמדות לעומת תחילת החיים וסופם. חזרתי הביתה טעון בכוחות לגדל את שני ילדי.