ארבע נפשות, שלושה דורות, שני מלווים גיבורה אחת ובטן שהפך לילד

זהו סיפור חוצה  דורות. אין אחד שלא היה בו, כולנו נולדנו. דורות על גבי דורות מחוברים בחבל טבור שאורכו כאורך ימי האנושות.  

אני שוכב במיטה ולצידי יובל. הוא נושם את לילו החמישי באויר העולם. מבחינתי הוא עובדה ברורה, כאילו היה כאן תמיד, חמוד עד אין קץ. אני בוהה בו כמו במסך טלוזיה, מרותק, מתקשה לחזור אל הדף. ביום חמישי שעבר הוא שכב באותו מקום במיטה. מקופל בתנוחה עוברית, עטוף מים חמימים, לא מתאמץ לנשום. הסתכלתי לכיוונו וראיתי רק בטן. עד ליום המחרת עוד קראנו לו "בטן" – כך הוא נראה וכך היה שמו. בשבת בבוקר כבר הפך לילד.

הוא הגיע כמו בהזמנה. תוך כדי נקיונות יום השישי, החלו גלים קלים מסעירים את השקט בברכה הפרטית של בטן. אחר הצהריים הגיעו לביקור מהצפון הסבא והסבתא לעתיד ולאחר ארוחת שבת התחזקו הגלים והצוות נסע לתמוך ביציאתו של בטן מהבטן.

החיים הם דבר אינדיבדואלי. החוויה שלנו היא מה שקיים, היא חיינו. קשה לעודד אדם מדוכא בכך שיש המוני אנשים שטוב להם ברגע זה וסביר כי הרגשת הרעב שאדם חש לא תוקל אם נספר לו על הרעב הקשה ששורר ביבשת רחוקה. ניסתי לספר ליובל על תכונת חיים זו ועל הבטים אחרים של החיים. אחרי מונולוג קצר אמרתי לו- אתה יודע מה?! אתה כבר תחיה את חייך ותבין לבד את אשר תבין.

במאה השנים האחרונות היו על פני כדור הארץ  לפחות שישה מליארד לידות, אבל הסיפור שלנו וכך גם יובל הם סיפור יחודי, מופלא וחד פעמי.

הצוות כלל ארבעה. אם ובת, אב ובנו, שלושה דורות, שני מלווים, אמא, בטן ותינוק. כולם התרכזו במטרה אחת. התפאורה הייתה בית חולים, החוויה הייתה חוויה בריאה, פיזית, עוצמתית בצורה שקשה לתאר במילים. בנוסף לצוות היו שם גם אנשים זרים לבושים חלוקים. הייתה נסיעה לילית, הייתה מקלחת, היה חם, הייתה התרגשות, שמחה, היו כאבים. פנים התערבב עם חוץ, פיזי התערבב עם נפשי, אישי עם ציבורי, התלהבות עם תשישות, כאב עם מגע, מים עם אויר. הצוות פעל בשיא המרץ ובמרכז גיבורה אחת שעושה את הלא יאומן ונושאת את נטל החוויה מבלי שיוכנסו לגופה כימקלים המטשטשים את הרגשת הכאב ואת משמעותו. האנשים בחלוקים נכנסו ויצאו, רצו להתערב אך הצוות מסרב. ושוב מנוחה ושוב כאב ומבט חפוז – אני הראשון לראות את פדחתו ואמו הראשונה לגעת בו והוא עדיין מתעכב וכוחות עצומים שלא ברור מאין הגוף שואב. אך הוא עדיין בפנים והחלוקים מאבדים סבלנות ומעוררים דאגה של הורים צעירים ולבסוף משכנעים לקצת התערבות. חלוק בכיר נכנס והמלווים יוצאים והתערבות קצרה וקוראים להם חזרה וציר אחרון וראש וגוף ודם ודמעות והתרגשות שלא תאומן הוא מונח על אימו ואני נוגע בו כמו ילד קטן, רק כדי להרגיש שהוא באמת קיים. ולוקחים אותו שנייה לבדוק משקל ואנחנו מתחננים לקבלו חזרה וגופו נוגע בשלי לדקות ספורות של אושר עוצמתי וחדש ומגע נוסף עם צדה החיצוני של אימו והצוות כולו התרגשות, תשישות ואושר ללא גבולות, עובר לחדר התרגעות.                                                                                                                
ובחדר שקט סיפור חדש מתחיל, אמא, אבא ויצור קטן ומושלם. בחוץ אור ראשון עולה, בוקר יום שבת, החיים מתחילים.  

תמונות שבועיים אחרי תחילתו של סיפור