מה שמלמדים אותי חברי הסגל האקדמאי הבכיר

לימוד בחוויה הוא לטעמי אחת צורות הלמידה החזקות והטובות ביותר. שביתת המרצים נכנסה לשבוע העשירי, ובסמסטר זה למדתי דברים שלא למדתי מעולם בשישה סמסטרים שביליתי באקדמיה עד היום. המרצים היקרים המשתוקקים לעוד כסף, מעבירים לי הסמסטר קורס באורח חיים יותר נכון, אורח חיים פשוט ופחות תלוי כסף.

לא בטוח שהקרדיט מגיע למרצים, אבל הסמסטר הזה הוא בשבילי כר פורה לתרגול של חיים שמתרחשים עכשיו. על הרעיון הלא מקורי כבר כתבתי מעט בפוסט המצאת העתיד ועכשיו נותר לי בעיקר לתרגל. אנשים טובים מסביבי דואגים להגיד לי שאלו לא החיים האמיתיים ו"נראה אותך כשהמערכת תלחיץ ותדרוש לעשות דברים עם תאריכי יעד ואנשים בחיים צריכים גם להרוויח כסף וכו' כו'..". אז  אני לא מתיימר ובאמת נראה אותי, אבל איך מישהו יכול להגיד לי שחיי לא אמיתיים?! אלו החיים שלי והם הדבר הכי אמיתי שיש.

כמו הרבה אנשים מערביים, חוויתי בחיי תקופות שבהם התעוררתי בבוקר לטרטור שעון מעורר ולרשימה הולכת ומתארכת של מטלות ותקופות שבהם התעוררתי (לא בבוקר) והמחשבה הראשונה שעלתה בי היא האם קודם לשתות מיץ אננס ואחר כך לטייל על החוף או להפך. אני לא רואה אף אחד מהמצבים כאורח חיים מוצלח בשבילי אבל הסמסטר הזה הוא שילוב נדיר של שניהם.

החברה הישראלית השובתת מסביבי מעודדת  לטעמי אורח חיים שמזכיר יותר את טרטור השעון המעורר, אורח חיים שגורם להשתוקקות מתמדת לחופים טרופים ולמיץ אננס שלרוב באים לכדי מימוש רק לעיתים נדירות או בכלל לא. החיים של מי שנחשב כמצליח בחברה בדרך כלל מורכבים מעבודה מאומצת, השגים גבוהים, משכורת יפה וחופשות שנתיות קצרות.  מושגים כמו השגיות, פרסום, משכורת גבוהה ומעמד בכיר נתפסים בדרך כלל כדברים חיוביים. על המחירים של גישה זו, נוטים פחות ללמד אותנו בבתי הספר. את המחירים האלה ניתן להרגיש בכבישים, על פני האנשים ברחובות ולטעמי גם בשביתות האין סופיות המאפינות את החברה שלנו בשנים האחרונות. 

במסגרת קורס אחר בסמסטר זה ערכתי מחקר השוואתי קטן בין התנהלותם של צרכני סופר מרקט בחברה הישראלית-יהודית לבין צרכנים בחנויות דומות בחברה הדרוזית. ההבדלים התגלו כברורים ומובהקים. הצרכנים היהודים בסופר מרקט נטו להתנהגות לחוצה, לא אדיבה ואחוז החיוכים שאף לאפס. לעומת זאת במרכולים (וגם בסופר) בחברה הדרוזית הליכות הצרכנים היו נעימות, ולחץ לא הורגש. מתוך נתונים אלה הסקתי כי צרכני החברה הדרוזית נהנו ממסע הקניות בעוד שהצרכנים היהודים ראו בו בזבוז זמן ועול שיש להסירו מעליהם במהירות אפילו במחיר של התנהגות לא הולמת כלפי הזולת. הדבר חידד לי שוב את המחירים שאנחנו משלמים כדי להגיע להצלחה כמו שהחברה שלנו מגדירה אותה.    

כדי לא להסתפק באמירות ורעיונות כללים להלן קצת מספרים המפרטים את דרך החיים הלא שאפתנית שלנו בפן הכלכלי. במסגרת השביתה ישבנו אני, זוגתי והבטן וחשבנו כמה צריך להרוויח? הדבר כמובן תלוי בהוצאות שהם חלק אינטגרלי מהגישה. ניתן לעבוד הרבה, להרוויח הרבה ולהוציא הרבה או לעבוד פחות, להרוויח פחות ולהוציא פחות. בדקנו את ההוצאות השוטפות שלנו והגענו להוצאת מקסימום של 4000 ש"ח בחודש לשנינו. נכון, אם רוצים להגיע לסכום הוצאות כזה לא ניתן לגור בת"א וגם לא להפריז בההוצאות אחרות, אבל זה חלק מהעניין. אם אלו ההוצאות השוטפות, זוג כמונו יכול לחיות יפה מפחות משכר מינימום של 2500 ש"ח לחודש שכל אחד מרוויח (ולגבינו זה מאוד לא רחוק מהמציאת). עם משכורות כאלה ניתן לשים בצד 1000 ש"ח בחודש להוצאות חד פעמיות, לחופש ולבלתי צפוי. נכון יזכירו ידידיי, קבלתם קצת שקט כלכלי כמתנה לחתונה ויש לכם הורים שמהווים גב וגם בטן שהולכת וגדלה. כל זה נכון אבל דרך אגב בעניין הגב- בהתנהלות נכונה ומבלי לחץ אני יודע שגם בלי תמיכה ניתן, ובעניין הבטן, אומנם לפחות זמנית צד אחד יושבת מעבודה אבל מעבר לכך אני יודע שלא צריך להפוך גידול תינוק להוצאה מסחררת. יותר חשוב לי להעניק לתינוק שקט נפשי וביטחון מאשר לחץ ו"ביטחון כלכלי"., כמו לרוב הקוראים (באם יש לכם מחשב ואינטרנט) , יש לי את הפריביליגיה לדעת שתזונה טובה ובגד לחורף אני אוכל להעניק לו. כמו רבים בעולם המערבי, זכיתי לכך שצורת חיי היא בחירה. אני מנסה לשים את עיקר הבחירה בלהיות רגוע, לחיות עכשיו ולעתיד אני משאיר פחות עתודות שאולי אהנה מהם שהעתיד יהפוך לעכשיו. כרגע זה נכון, נראה מה יגידו ימים.