המצאת העתיד

לא צריך עין חדה במיוחד כדי להבחין שהנוף השתנה. הבית החליף את הסירה, הים וההר החליפו מקומות, הצורות עגולות יותר, הכחול בהיר ומרוחק יותר, הצבעים הקרים החליפו את הצהובים והאדומים.

 

גם בי חל שינוי, אך כדי להבחין בכך צריך עין חדה במיוחד. הפנמת הבנות ייצבה את הטלטלות, חששות התחלפו בציפייה ללא נודע, ההתנהלות יותר עגולה, בהירה ומרוחקת, הצבעים הקרים והרוגעים מחליפים את השאפתנות החמה. 

  

יום לפני שנודע לנו שחיים חדשים נוצרים בבטנה של זוגתי, כתבתי בבלוג תגובה לפוסט מעניין שקראתי. למרבה האירוניה נושא הפוסט היה המוות (שיחה אודות המוות/ "אתון עיוורת").

 בתגובה לאותו הפוסט  ציטטתי משפט יפה שכתבה  "אתון עיוורת": “אני משתמשת בחומרים מהעבר כדי לצייר לעצמי עתיד שבו אין כל הפתעה. אינני יכולה להמציא משהו שמעולם לא פגשתי בו, שטעמו זר לי לחלוטין. אני לועסת כל הזמן את אותם חומרים ישנים. אין התחדשות. על משפט זה כתבתי- "דבר שחוזר על עצמו לא מעט גם בחיי, משהו שכדאי להיות מודעים אילו ולהזכיר לעצמינו בשלבים שונים בחיים. העתיד מלא הפתעות- יש התחדשות.

ביום למחרת קיבלתי את השעור המעשי הכי חזק שקיבלתי  בחיים- העתיד מלא הפתעות. הנטייה להשתמש בחומרים מהעבר כדי לצייר עתיד שבו אין כל הפתעה הוא מוטעה לחלוטין.  לא ניתן  להמציא את העתיד, משהו שמעולם לא פגשנו בו, שטעמו זר לחלוטין. יותר מכך, לדעתי הנטייה לצייר את העתיד מגבילה אותנו ומצמצמת את חווית החיים שלנו לדברים שאנחנו חושבים שיקרו לנו ולדברים שאנחנו חושבים שאנחנו יכולים לעשות. העתיד לא ידוע ואין טעם להשקיע הרבה אנרגיה בלנסות לדמיין אותו, גם לנסות ולתכנן זו במקרים רבים אנרגיה מיותרת ואת דעתי על כך כבר כתבתי באחד מהפוסטים הראשונים בבלוג (תכנון ומקריות – הטיול כמשל לחיים).   

ישנם רגעים מעטים בחייו של אדם שבהם החיים מבליחים במלוא עוצמתם. ברגעים כאלה החיים פשוט קורים, ללא האשלייה שאנחנו מבינים או שולטים במה שמתרחש. יישבנו בקניון המגעיל, מסביבינו אנשים ריקים וחווינו את אחד הרגעים המלאים בחיינו. הבנו שחיינו משנים כיוון, העתיד חזר להיות משהו מיסתורי ומרתק. למרות שאין לי נטייה למיסטיות, הרגשתי שמשהו כיוון את חיינו למקום אחר. ההרגשה הייתה שיש דברים שצריכים לקרות ומה שקרה לנו, היה מסוג הדברים האלה. אין צורך להרחיב את הדיבור על זוגות שלא מצליחים להכנס להריון ואני לא רוצה להרחיב את הדיבור על שבע שנים שלנו יחד שבהם למרות שלא תמיד הכי נזהרנו, זה עדיין לא קרה. ואז זה קרה. בדיוק אחרי שהחלטנו להתחתן, בדיוק בימים הנכונים ויותר מכך, גיבור העלילה שלנו שרד עוד מכשולים לא קלים שהצנזורה אסרה עלי לפרט במעמד זה. מקריות ?! אני נוטה פחות ופחות להאמין בה.    

הרגעים הנדירים האלה גורמים להבין הרבה דברים. האחיזה הנוקשה ברצון לשלוט בחיים, גורמת לסבל. ההרפייה מקלה. העתיד לא ידוע. העתיד הוא רק עוד רעיון בראשינו.   

לסיום רציתי להודות לתאי המין שלי (איזה גברים!) ושל זוגתי (אח… איזה נשיות!) שהחליטו להפגש ולקול תרועת חצוצרות לייצר ייצור חדש. אני גם רוצה להודות לאותו ייצור שכבר בשלבים ראשוניים של התהוותו לימד אותי שיעור כה חשוב. אני באמת לא יודע אם הצאצא יחליט לצאת לאויר העולם, אם יהיה בריא, איך אהיה אני ואנחנו ואם כמו שאומרים "הכל יהיה בסדר". מה שאני כן יודע זה שבגלל ההפנמה שהעתיד לא ידוע, חיי בהווה טובים יותר.