דבר על סוף אך לא סוף דבר

הפוסט הנוכחי הוא הפוסט שהכי הטריד אותי בכל דברי ימי הבלוג עד כה. רעיונות הועלו ונפלו, פסקאות נכתבו ונמחקו והפוסט לא הגיע לסיומו. תחילתו, במרחק רב מכאן, כשאני וצופית עומדים למרגלות ההימלאיה וצופים בטקס בודהיסטי של שרפת המת. סופו בערב קיצי בביתנו החדש באילת, כשהודו היא כבר כמו חלום רחוק ומטושטש. טקס השרפה עורר, באופן לא מפתיע, הרבה מחשבות על הסוף, אך לפני שהספקתי לכתוב אותם הגיע באופן יותר מפתיע סוף הטיול ואיתו גם מחשבות על סוף הבלוג. באווירה סופנית זו, עלתה בי השאלה, האם בכלל סופים קיימים? השאלה הזאת יצרה אצלי סבך של מחשבות ורעיונות שכמעט שמו סוף לפרסום הפוסט. ניסיתי לחשוב, האם אנחנו באמת מסוגלים לחוות סוף? או אולי זהו רק רעיון או המצאה אנושית? התשובה הראשונית שלי היא, שודאי שאנו מסוגלים לחוות סוף. כל דבר שקיים ברגע אחד ואינו קיים ברגע הבא צריך לעבור דרך נקודה בזמן שנקראת סוף. אם כך, חיינו מלאים בסופים והתחלות. אך האם אנחנו חווים את חיינו כאוסף של רגעים קצרים שזורמים בנהר הזמן? אני לפחות, לא. החוויה שלי רחוקה מכך ואני חווה את הזמן יותר כמשהו רציף שהיחידות המחלקות אותו הם המצאה שלא תמיד מתאימה לחוויה . אם הדבר נכון, אז למרות הרצון שלנו להצביע על נקודה בזמן שנקרא לה סוף, פשוט אין לנו על מה להצביע. מתוך כך ומתוך תחושה כללית, אני נוטה לומר שסופים והתחלות הם רק רעיונות אנושיים שבאים לעזור לנו להגדיר את העולם סביבנו והחיים שלנו בתוכו. קיומם במציאות מצוי בספק.

טקס השרפה- סיקים- צפון מזרח הודו

לפני שגיבשתי דעה מוצקה בנושא, החלטתי שראוי לבדוק מה יש לפיזיקה לומר על רציפותו של הזמן. הפנייה אל הפיזיקה לקבלת תשובה הייתה המכשול הראשון בדרך לגיבוש הפוסט. הפיזיקה לא סיפקה לי את התשובה ואני מצטט מתוך מאמר של אבשלום אליצור ושחר דולב: " והנה, הפיסיקה עושה דבר פשוט עם מעבר הזמן: היא מתעלמת ממנו לחלוטין. לשווא נחפש באיזה חוק מחוקי הפיסיקה התייחסות כלשהי למעבר הזמן. כל מה שנותנים לנו חוקים אלה הוא כללי התאמה: אם נתונה מערכת מסוימת, ונתונים תנאי ההתחלה שלה, נוכל לומר מה יהיה מצב המערכת בכל רגע ורגע. אבל בכך אין שום רמז שהזמן זורם." ( מה יילד יום? הרהורים על טבע הזמן בפיסיקה של המאה העשרים ואחת ). אם יש למישהו מכם תשובה טובה מזאת (מתחום הפיזיקה), אשמח לשמוע.

מעבר לשעשוע המחשבתי, לתפיסת ההתחלות והסופים בחיינו יש לטעמי משמעויות נוספות. רובינו נוטים להגדיר לחוויות בחיינו התחלה וסוף. לדוגמא מתי התחיל הטיול בהודו? האם הוא התחיל כשעזבתי את הבית באותו בוקר גשום של תחילת נובמבר? או אולי כשעליתי למטוס? או כשהמריא? כשנחת? או אולי כשחשבנו על רעיון הטיול עם גמל? או כשהתחלתי לקרוא על בודהיזם? כשעשיתי קורס ויפאסאנה בחופשת השחרור מהצבא? או אולי בכיתה ג' כשסקרן אותי הכתם ההררי הלבן בחלק הצפוני של מפת הודו? באותו האופן ניתן לשאול מתי היה סוף הטיול. למרות שיש כאלו שעוד לא הודענו להם על שובינו, אנחנו כבר לא בהודו, אך הדברים שעברנו בטיול משפיעים וכנראה גם ישפיעו עלינו בהמשך החיים. הגדרות לא מודעות אלו של התחלות וסופים, מובילות אותי לפעמים לתפיסה מעוותת של ציפייה להתחלות ולסופים של מצבים שונים בחיים. התפיסה הזאת היא לדעתי משהו הקשור לתפיסת החיים בחברה שלנו. החיים הם שאיפה מתמדת לשלב הבא: לסיים את בית ספר, להשתחרר מהצבא, לצאת לטייל בעולם, לחזור הביתה, לסיים את התואר, להתחתן, לבנות קריירה, מחכים לילדים, מחכים שהילדים ילכו מהבית, מחכים לפנסיה. החיים הופכים לציפייה מתמדת להתחלות וסופים וכשמגיע ה"סוף", יש כאלה שמפחדים ממנו ויש גם כאלו שמתוך הרגל, פשוט מחכים לו. החיים בצורה זו של ציפייה למשהו שלא קיים עכשיו (או בכלל), יוצרת לטעמי תסכול, פספוס של חווית החיים ופחדים מה"סוף". כל תוצרים אלה הם תולדה של אמונה ברעיונות שיצרנו בעצמנו. מי אמר שאי אפשר להאמין בדברים אחרים?

פעם זלזלתי באמונה. למה יש צורך באמונה? יש דברים קיימים, יש כאלה שלא וכל השאר הם אולי. בין שלושת עולמות אלה חייתי בשמחה. אמונה נראתה לי בריחה מהמציאות, סם להמונים. אך משהו בכל זאת העיק. כל אותן שאלות שישבו להן בשלווה בעולם ה"אולי" הפריעו מפעם לפעם את שלוותי. אם כך, מה אכפת לי להאמין? אם המטרה המוצהרת של האמונה היא להכניס שלווה לחיים ואותה אמונה לא פוגעת באיש, אז אני לא מוצא בה שום פסול. האמונה לא צריכה להיות עיוורת , אך מכיוון שמטרתה היא רק שיפור החיים, היא גם לא צריכה לראות שם טיעון לוגי שיכול לסתור אותה. גם מבלי שנרצה החיים שלנו מלאים באמונות כדוגמת האמונה שלנו לגבי הימצאותם של התחלות וסופים. אני החלטתי להאמין באין סוף. החיים שלי מעולם לא התחילו, הם לא מחולקים לשלבים, הם רצף של שינויים והם גם לעולם לא יגמרו. אני מאמין בזה, למעשה אני בטוח וקשה לי להאמין שמישהו יצליח לשכנע אותי אחרת.

כעבור כמה ימים, הגיע האחד ששכנע אותי אחרת. המכשלה השנייה לסיום כתיבת הפוסט הגיע בדמות אנגלי מבוגר שהסב בביתנו לארוחת הבוקר. אחי אירח בביתנו את הנזיר לשעבר ומורה הבודהיזם – כריסטופר טיטמוס. האנגלי החביב דיבר על קשיים שיש לנו בחיים, קשיים שנובעים מהתפיסה שלנו לגבי חיינו. הוא נתן את דוגמא לבעיה נפוצה- " משהו חסר לי בחיים". בעיה מסוג זה מובילה בדרך כלל לחיפוש אחר תחליפים לאותו חוסר בחיים, תחליפים שבדרך כלל לא פותרים את הבעיה. אך הבעיה לפי כריסטופר לא נעוצה כאן. הבעיה היא שקושי מסוג זה בסיסו ברעיון מכליל שפיתחנו בראשינו. רעיונות מסוג זה רק מגדילים ומנפחים את עצמם ואין להם בהכרח קשר למציאות. החיים שלנו בהווה, הם חיים מלאים והתעסקות ברעיונות מכלילים גורמים לסבל ולפספוס של חווית החיים היחידה, החיים שקורים ברגע זה. כריסטפר כמעט הביא לסופו של הפוסט. האמונה החזקה שלי החלה להתערער. לאחר מחשבה נוספת הבנתי שהצדק איתו, אך החלטתי שעד שאצליח לנהל חיים מלאים בהווה, אשמור לי באחד הכיסים רעיון מכליל קטן- אמונה באין סוף.

לפני שאכתוב על סופו של הבלוג ועל סופי שלי , אתן דוגמא שלטעמי ממחישה היטב את התפיסה המוטעית והקלה שלדברים יש התחלה ברורה בציר הזמן. הדוגמא לקוחה מתוך ספרו המצוין של ג'ארד דיימונד- "רובים חיידקים ופלדה". בספר זה יש פרק שלם שמוקדש להמצאות והדוגמא שלקוחה מפרק זה עוסקת במנוע הקיטור. בכל אנציקלופדיה ניתן לקרוא שמנוע הקיטור הומצא ב- 1769 על ידי ג'ימס וט, בהשפעת התבוננות באדי קיטור העולים מזרבוביתו של קנקן תה. לרוע מזלו של סיפור זה, כותב דיימונד, וט הגה את הרעיון למנוע הקיטור בזמן שתיקן דגם של מנוע קיטור שהמציא תומס ניוקמן 57 שנים לפני כן. המנוע של ניוקמן עצמו, נוצר בעקבות מנוע הקיטור של האנגלי תומס סיוורי שב-1698 רשם עליו פטנט. מנועו של סיוורי נבנה בעקבות מנוע קיטור שתכנן (אבל לא בנה) הצרפתי דניס פפן בסביבות 1680 ואף למנוע זה היו מבשרים כמו המדען ההולנדי כריסטיאן הויחנס ואחרים. לפי מחבר הספר, היסטוריות דומות אפשר לקשור לכל ההמצאות המודרניות המתועדות כהלכה. לדעתי היסטוריות דומות ניתן לקשור כמעט לכל הידע האנושי שנוצר אי פעם וכן לגבי תפיסת החיים שלנו עצמינו.

אחרי הצהרות מסוג זה, אני מרגיש בהחלט פטור מלהכריז על סופו של הבלוג. שלא כמו בתחומי חיים אחרים, אני נהנה כאן מהזכות הנהדרת- לא להתחייב. מעבר לכך גם אם הייתי רוצה להכריז על סופו של הבלוג, לא הייתי רוצה להטעות את קוראי בהכרזה על דבר שלמעשה לא קיים. הבלוג ממשיך להתקיים, אולי אמשיך לכתוב אך אין לדעת מה יביא יום. לגבי סופי שלי. כבר אמרתי שזו רק המצאה, אך לעומת זאת ישנה תופעה הקרויה מוות ואותה רבים האנשים שחוו ולכן כנראה יום יבוא וגם אני אחווה אותה. משום כך אבקש עזרה קטנה ממי שיוכל, במידה ותופעה לא מפתיעה זו תפקוד אותי. במידה וגופי ימות- אנא תרמו את מה שאפשר לזקוקים לתרומות איברים (כרטיס אדי חתום נמצא בביתי) ואת השאריות תשרפו או תתנו למאכל לדגים או חיות אחרות. להתראות, תודה על הדגים ותמשיכו לעקוב.