דבר על סוף אך לא סוף דבר

הפוסט הנוכחי הוא הפוסט שהכי הטריד אותי בכל דברי ימי הבלוג עד כה. רעיונות הועלו ונפלו, פסקאות נכתבו ונמחקו והפוסט לא הגיע לסיומו. תחילתו, במרחק רב מכאן, כשאני וצופית עומדים למרגלות ההימלאיה וצופים בטקס בודהיסטי של שרפת המת. סופו בערב קיצי בביתנו החדש באילת, כשהודו היא כבר כמו חלום רחוק ומטושטש. טקס השרפה עורר, באופן לא מפתיע, הרבה מחשבות על הסוף, אך לפני שהספקתי לכתוב אותם הגיע באופן יותר מפתיע סוף הטיול ואיתו גם מחשבות על סוף הבלוג. באווירה סופנית זו, עלתה בי השאלה, האם בכלל סופים קיימים? השאלה הזאת יצרה אצלי סבך של מחשבות ורעיונות שכמעט שמו סוף לפרסום הפוסט. ניסיתי לחשוב, האם אנחנו באמת מסוגלים לחוות סוף? או אולי זהו רק רעיון או המצאה אנושית? התשובה הראשונית שלי היא, שודאי שאנו מסוגלים לחוות סוף. כל דבר שקיים ברגע אחד ואינו קיים ברגע הבא צריך לעבור דרך נקודה בזמן שנקראת סוף. אם כך, חיינו מלאים בסופים והתחלות. אך האם אנחנו חווים את חיינו כאוסף של רגעים קצרים שזורמים בנהר הזמן? אני לפחות, לא. החוויה שלי רחוקה מכך ואני חווה את הזמן יותר כמשהו רציף שהיחידות המחלקות אותו הם המצאה שלא תמיד מתאימה לחוויה . אם הדבר נכון, אז למרות הרצון שלנו להצביע על נקודה בזמן שנקרא לה סוף, פשוט אין לנו על מה להצביע. מתוך כך ומתוך תחושה כללית, אני נוטה לומר שסופים והתחלות הם רק רעיונות אנושיים שבאים לעזור לנו להגדיר את העולם סביבנו והחיים שלנו בתוכו. קיומם במציאות מצוי בספק.

burnok.JPG

טקס השרפה- סיקים- צפון מזרח הודו

לפני שגיבשתי דעה מוצקה בנושא, החלטתי שראוי לבדוק מה יש לפיזיקה לומר על רציפותו של הזמן. הפנייה אל הפיזיקה לקבלת תשובה הייתה המכשול הראשון בדרך לגיבוש הפוסט. הפיזיקה לא סיפקה לי את התשובה ואני מצטט מתוך מאמר של אבשלום אליצור ושחר דולב: " והנה, הפיסיקה עושה דבר פשוט עם מעבר הזמן: היא מתעלמת ממנו לחלוטין. לשווא נחפש באיזה חוק מחוקי הפיסיקה התייחסות כלשהי למעבר הזמן. כל מה שנותנים לנו חוקים אלה הוא כללי התאמה: אם נתונה מערכת מסוימת, ונתונים תנאי ההתחלה שלה, נוכל לומר מה יהיה מצב המערכת בכל רגע ורגע. אבל בכך אין שום רמז שהזמן זורם." ( מה יילד יום? הרהורים על טבע הזמן בפיסיקה של המאה העשרים ואחת ). אם יש למישהו מכם תשובה טובה מזאת (מתחום הפיזיקה), אשמח לשמוע.

מעבר לשעשוע המחשבתי, לתפיסת ההתחלות והסופים בחיינו יש לטעמי משמעויות נוספות. רובינו נוטים להגדיר לחוויות בחיינו התחלה וסוף. לדוגמא מתי התחיל הטיול בהודו? האם הוא התחיל כשעזבתי את הבית באותו בוקר גשום של תחילת נובמבר? או אולי כשעליתי למטוס? או כשהמריא? כשנחת? או אולי כשחשבנו על רעיון הטיול עם גמל? או כשהתחלתי לקרוא על בודהיזם? כשעשיתי קורס ויפאסאנה בחופשת השחרור מהצבא? או אולי בכיתה ג' כשסקרן אותי הכתם ההררי הלבן בחלק הצפוני של מפת הודו? באותו האופן ניתן לשאול מתי היה סוף הטיול. למרות שיש כאלו שעוד לא הודענו להם על שובינו, אנחנו כבר לא בהודו, אך הדברים שעברנו בטיול משפיעים וכנראה גם ישפיעו עלינו בהמשך החיים. הגדרות לא מודעות אלו של התחלות וסופים, מובילות אותי לפעמים לתפיסה מעוותת של ציפייה להתחלות ולסופים של מצבים שונים בחיים. התפיסה הזאת היא לדעתי משהו הקשור לתפיסת החיים בחברה שלנו. החיים הם שאיפה מתמדת לשלב הבא: לסיים את בית ספר, להשתחרר מהצבא, לצאת לטייל בעולם, לחזור הביתה, לסיים את התואר, להתחתן, לבנות קריירה, מחכים לילדים, מחכים שהילדים ילכו מהבית, מחכים לפנסיה. החיים הופכים לציפייה מתמדת להתחלות וסופים וכשמגיע ה"סוף", יש כאלה שמפחדים ממנו ויש גם כאלו שמתוך הרגל, פשוט מחכים לו. החיים בצורה זו של ציפייה למשהו שלא קיים עכשיו (או בכלל), יוצרת לטעמי תסכול, פספוס של חווית החיים ופחדים מה"סוף". כל תוצרים אלה הם תולדה של אמונה ברעיונות שיצרנו בעצמנו. מי אמר שאי אפשר להאמין בדברים אחרים?

פעם זלזלתי באמונה. למה יש צורך באמונה? יש דברים קיימים, יש כאלה שלא וכל השאר הם אולי. בין שלושת עולמות אלה חייתי בשמחה. אמונה נראתה לי בריחה מהמציאות, סם להמונים. אך משהו בכל זאת העיק. כל אותן שאלות שישבו להן בשלווה בעולם ה"אולי" הפריעו מפעם לפעם את שלוותי. אם כך, מה אכפת לי להאמין? אם המטרה המוצהרת של האמונה היא להכניס שלווה לחיים ואותה אמונה לא פוגעת באיש, אז אני לא מוצא בה שום פסול. האמונה לא צריכה להיות עיוורת , אך מכיוון שמטרתה היא רק שיפור החיים, היא גם לא צריכה לראות שם טיעון לוגי שיכול לסתור אותה. גם מבלי שנרצה החיים שלנו מלאים באמונות כדוגמת האמונה שלנו לגבי הימצאותם של התחלות וסופים. אני החלטתי להאמין באין סוף. החיים שלי מעולם לא התחילו, הם לא מחולקים לשלבים, הם רצף של שינויים והם גם לעולם לא יגמרו. אני מאמין בזה, למעשה אני בטוח וקשה לי להאמין שמישהו יצליח לשכנע אותי אחרת.

כעבור כמה ימים, הגיע האחד ששכנע אותי אחרת. המכשלה השנייה לסיום כתיבת הפוסט הגיע בדמות אנגלי מבוגר שהסב בביתנו לארוחת הבוקר. אחי אירח בביתנו את הנזיר לשעבר ומורה הבודהיזם – כריסטופר טיטמוס. האנגלי החביב דיבר על קשיים שיש לנו בחיים, קשיים שנובעים מהתפיסה שלנו לגבי חיינו. הוא נתן את דוגמא לבעיה נפוצה- " משהו חסר לי בחיים". בעיה מסוג זה מובילה בדרך כלל לחיפוש אחר תחליפים לאותו חוסר בחיים, תחליפים שבדרך כלל לא פותרים את הבעיה. אך הבעיה לפי כריסטופר לא נעוצה כאן. הבעיה היא שקושי מסוג זה בסיסו ברעיון מכליל שפיתחנו בראשינו. רעיונות מסוג זה רק מגדילים ומנפחים את עצמם ואין להם בהכרח קשר למציאות. החיים שלנו בהווה, הם חיים מלאים והתעסקות ברעיונות מכלילים גורמים לסבל ולפספוס של חווית החיים היחידה, החיים שקורים ברגע זה. כריסטפר כמעט הביא לסופו של הפוסט. האמונה החזקה שלי החלה להתערער. לאחר מחשבה נוספת הבנתי שהצדק איתו, אך החלטתי שעד שאצליח לנהל חיים מלאים בהווה, אשמור לי באחד הכיסים רעיון מכליל קטן- אמונה באין סוף.

לפני שאכתוב על סופו של הבלוג ועל סופי שלי , אתן דוגמא שלטעמי ממחישה היטב את התפיסה המוטעית והקלה שלדברים יש התחלה ברורה בציר הזמן. הדוגמא לקוחה מתוך ספרו המצוין של ג'ארד דיימונד- "רובים חיידקים ופלדה". בספר זה יש פרק שלם שמוקדש להמצאות והדוגמא שלקוחה מפרק זה עוסקת במנוע הקיטור. בכל אנציקלופדיה ניתן לקרוא שמנוע הקיטור הומצא ב- 1769 על ידי ג'ימס וט, בהשפעת התבוננות באדי קיטור העולים מזרבוביתו של קנקן תה. לרוע מזלו של סיפור זה, כותב דיימונד, וט הגה את הרעיון למנוע הקיטור בזמן שתיקן דגם של מנוע קיטור שהמציא תומס ניוקמן 57 שנים לפני כן. המנוע של ניוקמן עצמו, נוצר בעקבות מנוע הקיטור של האנגלי תומס סיוורי שב-1698 רשם עליו פטנט. מנועו של סיוורי נבנה בעקבות מנוע קיטור שתכנן (אבל לא בנה) הצרפתי דניס פפן בסביבות 1680 ואף למנוע זה היו מבשרים כמו המדען ההולנדי כריסטיאן הויחנס ואחרים. לפי מחבר הספר, היסטוריות דומות אפשר לקשור לכל ההמצאות המודרניות המתועדות כהלכה. לדעתי היסטוריות דומות ניתן לקשור כמעט לכל הידע האנושי שנוצר אי פעם וכן לגבי תפיסת החיים שלנו עצמינו.

אחרי הצהרות מסוג זה, אני מרגיש בהחלט פטור מלהכריז על סופו של הבלוג. שלא כמו בתחומי חיים אחרים, אני נהנה כאן מהזכות הנהדרת- לא להתחייב. מעבר לכך גם אם הייתי רוצה להכריז על סופו של הבלוג, לא הייתי רוצה להטעות את קוראי בהכרזה על דבר שלמעשה לא קיים. הבלוג ממשיך להתקיים, אולי אמשיך לכתוב אך אין לדעת מה יביא יום. לגבי סופי שלי. כבר אמרתי שזו רק המצאה, אך לעומת זאת ישנה תופעה הקרויה מוות ואותה רבים האנשים שחוו ולכן כנראה יום יבוא וגם אני אחווה אותה. משום כך אבקש עזרה קטנה ממי שיוכל, במידה ותופעה לא מפתיעה זו תפקוד אותי. במידה וגופי ימות- אנא תרמו את מה שאפשר לזקוקים לתרומות איברים (כרטיס אדי חתום נמצא בביתי) ואת השאריות תשרפו או תתנו למאכל לדגים או חיות אחרות. להתראות, תודה על הדגים ותמשיכו לעקוב.

פוסט זה פורסם בקטגוריה בדרך חזרה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

12 תגובות על דבר על סוף אך לא סוף דבר

  1. שאנן הגיב:

    ו..אם כתבת, והרעיון שהעברת, ממשיך בראשם של קוראים שונים, אז הרעיון ממשיך להתקיים. גם אם תמחק את הבלוג, גם אם תחלוף אתה, יהיו הרעיונות שלך, בגלגולם השונים אצל אחרים, ההמשך הישיר שלך.

  2. יעלי (זאת שבדרכה לעיר הקודש) הגיב:

    מזל טוב?!
    על ההמשכיות… והאי סוף.

    דרך אגב איך אני יכולה לחתום על כרטיס לתרומת איברים?! חיפשתי כבר הרבה זמן…..

  3. תודה לקוראים האדוקים שלא מתיאשים וממשיכים להתעדכן…
    אני שמח שרעיונותי ממשיכים להתגלגל אצל אחרים
    למרכז הלאומי להשתלות ו"אדי" יש מספרי טלפון: 03-6957369 ,1800-609-610. מצאתי באינטרנט אתר של אדי שבו ניתן לחתום על כרטיס, אך אני לא הייתי ממליץ על חתימה מסוג זה באינטרנט. אפשר לברר פרטים בטלפון המצורף.

  4. nachum הגיב:

    you have the talent to write
    maybe it is not making the money you need maybe you dont want to be a writter.you are free man not a number-but please keep writing and dont publish it if you dont want to.

  5. נחום תודה על העידוד. הכתיבה טובה לי, אמשיך לכתוב וגם אמשיך לפרסם חלק.

  6. אורי בן אליהו הדרומי הגיב:

    חס וחלילה מלחתום על כרטיס תרומת איברים. אי אפשר לדעת מי הרופא שיטפל בך, ומי האוליגרך שמשלם לו כי הוא צריך לב בדחיפות.

    מספיק שהקרובים ידעו שזהו רצונך. ממילא האיברים לא נתרמים אחרי המות במידה והמשפחה מתנגדת.

    בקשר לזמן, יש עבודה יפה של מקטגארט (אם אני זוכר נכון) שמראה כיצד ניתן להמיר טענות מרחביות לטענות זמניות. הוא רוצה להראות שתפיסת הזמן ה"משונה" שלנו, נובעת משימוש לא מדויק בשפה. נדמה לי שהטקסט הזה מסתובב כאן, אם אתה מתעניין אני אחפש.

    אמנם לא בדיוק בקשר לפוסט, אבל כמו שאמרה יעלי (זאת שבדרכה לעיר הקודש), מזל טוב!!!

  7. אסף הגיב:

    אחרי פוסט כזה להפסיק לכתוב?
    תמשיך לדווח. אנחנו רוצים לשמוע.
    נראה לי שאתה עכשיו במקום לא פחות אקזוטי מהודו. אז תשלח תמונות.
    וגם, אהבתי את הסיפור על מנוע הקיטור.

    😯

  8. 🙂 מסכימה איתך שהסוף וההתחלה הם רעיונות שלנו. זאת דרך אחרת ונכונה לטעמי לא פחות מאשר הניסיון הזה להסתכל על זה גם ככה.

  9. אורי – לכמוך ואחרים שחוששים, אולי יותר נכון להשאיר צוואה או כרטיס אדי חתום בבית ולידע את המשפחה (כך אני עשיתי). בקשר לעבודה של מקטגארט- אשמח לקרוא, זה יכניס לי קצת גיוון לרשימת המאמרים שאני צריך לקרוא באוקיינוגרפיה כימית.
    אסף- תודה. פוסט אילתי נמצא כבר בקנה.
    אתון עיוורת- נהנתי מהפוסט ואני ממליץ גם לאחרים לקרוא. שמחתי לגלות בלוג חדש ומעניין. אני מצטט משפט מהפוסט שלך. דבר שחוזר על עצמו לא מעט גם בחיי, משהו שלדעתי כדאי להיות מודע אילו ולהזכיר לעצמינו בשלבים שונים בחיים. העתיד מלא הפתעות- יש התחדשות.
    "אני משתמשת בחומרים מהעבר כדי לצייר לעצמי עתיד שבו אין כל הפתעה. אינני יכולה להמציא משהו שמעולם לא פגשתי בו, שטעמו זר לי לחלוטין. אני לועסת כל הזמן את אותם חומרים ישנים. אין התחדשות."

  10. גרשון הגיב:

    רועי
    התחברתי לשני קטעים שכתבת. ללמוד בגן כדי להצליח בכיתה א' להצליח ביסודי כדי להיכנס לתיכון מוצלח שיביא אותי לאוניברסיטה. ו… ו… ו… לשלב הבא: להשתחרר מהצבא, לצאת לטייל בעולם, לחזור הביתה, לסיים את התואר, להתחתן, לבנות קריירה, מחכים לילדים, מחכים שהילדים ילכו מהבית, מחכים לפנסיה. החיים הופכים לציפייה מתמדת להתחלות וסופים
    ושוכחים שהחיים זה הרגע. הרגע הלחצתי את הדס כלתי. מה אני מרגיש עם מה שקרה, מה היא מרגישה, איך אפשר לחוות את הרגשות שלנו להכיל אותם, לדבר עליהם, ולתת להם להתפוגג בזמן שלהם. איך אפשר הכל רגע מבלבל להוקיר תודה, להתפלל, לכתוב. הכל כאן ועכשיו ולא כדי שבעתיד כאשר נגיע לסוף נשאיר אחרינו משהו. כאן מגיע האגו שלנו שרוצה לא להיות לבד.
    אצלך, כרגע, זה אולי הבלוג, לאבא זה הספר, לאימא אולי הדוקטורט, לשני, הרגע, זו החתונה.
    כל אחד בעצמיות שלו לרגע זה – לימודים/הורות/קריירה/נתינה/התנדבות
    אצל האכלנים הכפיתיים יש קטע רק להיום. אני אשלך לך במייל.

    ואצלי להיום זה החיפוש. כמו שאמר כריסטופר טיטמוס. האנגלי החביב … הוא נתן את דוגמא לבעיה נפוצה- ” משהו חסר לי בחיים… אך הבעיה לפי כריסטופר לא נעוצה כאן. הבעיה היא שקושי מסוג זה בסיסו ברעיון מכליל שפיתחנו בראשינו. רעיונות מסוג זה רק מגדילים ומנפחים את עצמם ואין להם בהכרח קשר למציאות. החיים שלנו בהווה, הם חיים מלאים והתעסקות ברעיונות מכלילים גורמים לסבל ולפספוס של חווית החיים היחידה, החיים שקורים ברגע זה
    רועי תודה לך שאתה מאפשר לי להשתתף אתך. זה עוזר לי "להתפלסף" ויותר מזה ללמוד לנסות לחיות את הרגע
    אוהב אותך
    גרשון

  11. 🙂 רועי רק עכשיו ראיתי את התגובה שלך אלי. מוטב מאוחר מאשר אף פעם. תודה.

  12. שני (בת דודתך) הגיב:

    הי רועי,
    באיחור רב של שנה אני מגיבה לפוסט הזה שעכשיו מקבל אצלי משמעות חדשה לגמרי על סופים ובעיקר על התחלות.
    כיף שאתה כאן וכיף שאתם מארגנים לנו הזדמנויות למפגשים אצל דוד אהוד ודודה דיתה. אין כמו המפגשים בבית שלכם בחיפה בגינה הקטנה מלפנים או בחלון הגדול בסלון, יש שם רוגע ונעימות מעורבבים במשפחתיות חמה ואמיתית שאין מבחינתי בשום מקום אחר בעולם. ומעל הכל מרחפים זכרונות ילדות שתמיד במבט לאחור מקבלים משמעויות קסומות, איך רצנו במדרגות היורדות מהרחוב במשחקים (ואיך לא נפלנו אף פעם) איך אבא שלי ירד במדרגות למסיבת ההפתעה לגיל 50 (ואוו, זה כבר היה לפני 15 שנה) איך גיליתי בספרייה שלכם למטה את סדרה של ספרים ששכחתי את שמם כרגע (איזו פאדיחה, איזה מן ספרנית אני…) שקראתי בשקיקה בכל פעם שהייתי באה. ועוד כל מיני.
    כיף לי להיות חלק מהעבר שלנו ומהעתיד שלנו. כיף לי שאני רוצה לעשות מאמצים ולבוא מים-המלח רק בשביל לשבת בגינה ולפטפט. כיף לי שיש לנו משפחה כזאת. איך אבא שלי אומר? זו זכות!
    נשיקות ומזל טוב על יובל הקטן והמתוק
    שני

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s